פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמו:ב

שלא עמ״א תוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך ושם לא הזכירו דאסור בהנאה ולקמן באות ג׳ כ״כ דבעינן איסור הנאה יע״ש ועכ״מ פ״ג מחו״מ ה״ח. ומ״ש חמץ לא מקרי עשה דרבים דאל״כ מ״ה דחי לה עשה ול״ת דחמץ לעשה ול״ת דרבים וע״ז כתב דברש״י בבא מציעא למ״ד א׳ ד״ה האי לענין צירוף אין עשה ול״ת דוחין לעשה ול״ת אף דעדיפי יע״ש ובס׳ ש״ה כתבנו מזה. ומיהו גם בעידניה אי עשה דרבים א״צ בעידניה. ומ״ש בשם של״ה צ״ע דלאחר זמן איסורו לא מהני הוצאה מרשותו כבסי׳ תמ״ה ובשופר אסור אפי׳ אמירה לעכו״ם כבסי׳ תקפ״ו במ״א כ״ג רק שבות דשבות במקום מצוה שרי ולזרות י״ל הוי ד״ת זורה צ״ע קצת ופירור עמ״ל פ״א מחו״מ ה״ג (שכ״ה ס״ג צ״ל ס״ב). ומ״ש בב״ח כו׳ המעיין בתשובה קכ״ד מפרש כן הטעם דבדעתו לבערו אין עובר תוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי וכן י״ל בב״ח ומ״מ במשהו דליכא איסור תורת כלל א״כ מה אולמיה עשה ול״ת בשהייה מעשה ול״ת בטלטול דרבנן ושאו״ת עדיף ועסי׳ תקפ״ו במ״א כ״ג ועא״ר אות ג׳ ומשמע דעתו בז׳ של פסח שאין לבערו ואה״נ יחזור להיתירו וכ״כ בשו״ת ח״צ ז״ל סימן פ״ו דישהנו עד לאחר הפסח אם נמצא בז׳ ואין עובר ב״י במשהו יע״ש ואי״ה בתס״ו יבואר עוד. וחמץ גמור ויש כזית דעובר ב״י י״ל דיבערו בי״ט ע״י עכו״ם דל״ש הטעם דכיון שבדעתו לבערו אנוס הוא דלאחר הפסח תו לא מקיים מ״ע ובפסח י״ל דהוי ניתק :