פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמה:א

שורפו עמ״א הר״מ ז״ל סותר א״ע כו׳ אבל המחבר י״ל דפסק כר׳ יהודה דרשאי לשרוף הנקברים. ותי׳ המ״א דהר״מ ז״ל נמי כר״י פוסק אלא מ״ש לא ישרפו לנהוג היתר באפר כו׳ א״נ פוסק כרבנן ור״י חולק ואומר דאפר הנקברים שרי. ולכאורה י״ל התם גזר שמא יהנה מאפרו יהיה איסור תורה משא״כ כששורף בשעה ו׳ דרבנן הוי גזירה לגזירה והא דלא ביאר בשבע לא ישרוף י״ל סובר כפירש״י ז״ל דמחלקותם בו׳ ובז׳ כ״ע בקבורה ומדכתב שורפו עיקר מצותו בו׳ מיירי וי״ל דסובר המ״א אפר הנקברין רק מדרבנן כי י״א כן ועתוס׳ תמורה ל״ג ב׳ ד״ה הנשרפין והב״ח ז״ל כתב דנקטינן מספק לחומרא סובר אפר נקברים מ״ה אסור דאי מדרבנן הוי לילך בספיקו לקולא ועתי״ט תמורה מה״ו בפ״ז יע״ש (ובס׳ ג״י נתקשיתי בזה ולמ״ש כאן א״ש) והרא״ש כתב דאין ספק רק הלכה כרבים. וערש״י תמורה ל״ד א׳ ד״ה כל הנשרפין דלמא משכח איניש וע׳ הרע״ב שם ולכאורה צ״ע דמ״ה בעי שריפה דאולי סובר רש״י ערלה וכ״ה וכדומה שנשנו שם מ״ה בקבורה סגי כתרומה טמאה דחשיב התם ועתוס׳ שבת כ״ה א׳ ד״ה כך וסובר אפר נקברים מדרבנן לא מ״ה. ודע לתוס׳ שם נשרפין שעדיין לא נשרפו אף שנפסלו מאכילת כלב מ״ה אסור לשיטתם וכמו משקה כלאי הכרם וערלה א׳ וכו׳ שכ״כ אין לך דבר שנעשה מצותו כו׳ הא לא נעשו מצותן אף נפסלו מכלב אסור בהנאה מ״ה וכאמור. ולפ״ז באומר לאשה בפסח התקדשי לי בחמץ זה ונפסל מכלב ואמר כמו שהוא עכשיו לא הוי קידושין כלל אף למ״ש הח״מ וב״ש באה״ע סימן כ״ח בשם הב״ח באומר התקדשי כשיהיה חמץ אפר הוי ספק קידושין ומיהו מטעם דלא גרע מגחלים לוחשות י״ל דהוי ספק מקודשת ואי״ה באות ה״ו יבואר עוד ועדיין צ״ע עמ״ל פי״ד מה׳ אבל. ואפר נוקשה צ״ע ולר׳ יהודה חמיר דלית ק״ו לד״ת ועי׳ פסחים כ״ז כל דין ולא אפר די״ל לר״י אפר נקברים שרי ולדבריו השיבו ועיין בפאר הלכה שחיבר הגאון מוהר״ר פרץ מוישניויץ ז״ל ובחידושי פסחים כתבנו מזה :