פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמב:א

פתיחה לתמ״ב

ראשונה צריך לברר מ״ש המחבר תערובות עוברים ב״י אי דוקא כזית כא״פ או אף בפחות או אף בטעם פליטה לבד (ע׳ לבוש ס״א תערובות אסור להשהותו ואם השהה אסור אחר הפסח בהנאה כחמץ גמור וי״א שחייב לבער מ״ה דאכילה ושהייה כהדדי עכ״ל ומתורץ קושיית התוס׳ ר״פ אלו עוברין ד״ה ואלו ע׳ ביצה ז׳ ב׳ וכב״ה דיליף ביעור מאכילה ולדיעה א׳ משמע כר״ת דמדרבנן אסור לשהותו ואמאי אסור לאחר הפסח ונוקשה בתמ״ז סי״ב מותר לאחר הפסח וי״ל ואי״ה בתמ״ז יבואר). ולא נעלם ממני מה שהאריכו ז״ל מ״מ אחקור אם מטעם כל שאסור באכילה צריך ביעור דיליף ביעור מאכילה א״ד הטעם דב״י ל״ש ביטול כלל:

כי הר״ן ז״ל בסוף ע״ז כתב למ״ד חמץ בפסח תערובתו אין אסור בהנאה דבאכילה טועם האיסור משא״כ בהנאה חד בתרי בטל והוא ז״ל חולק ועסי׳ תמ״ז. ואמנם בי״ד סי׳ קל״ט סי״א מבואר דיי״נ של תורה שנפל ע״ג חטים לזבוני לעכו״ם והוא בע״ז ס״ה ב׳ וא״כ תקשה למ״ד טב״ע אף שאין ממשי רק טעם לבד לוקה על כל זית מהיתר ונהפך לאיסור (עמ״ש בפתיחה חלק ב׳ לר״ח ולר״ת) אמאי החיטים שריין בהנאה ש״מ לכאורה בהנאה ל״ש טעמא וחד בתרי בטל ובאכילה חיך אוכל יטעם עיין חה״ר חולין צ״ז ב׳ אם לא שנחלק בין נתערב ממש ובין הטעם לבד אין נמכר ביוקר בשביל הטעם ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י בש״ך א׳ ובתמ״ז ותס״ז אבאר אי״ה שבחמץ מחמירין יותר משאר איסורין:

ועתה לענין ב״י י״ל דל״ש טעמא ובטיל חד בתרי אף כזית כא״פ כמו הנאה למ״ד דשרי. וי״ל להיפוך לענין ב״י אף דשרי באכילה מ״ה יבש ביבש חד בתרי אי לח ביותר מס׳ אפ״ה עובר ב״י ותבלין לזה ממ״ש בכורות כ״ג א׳ נבילה בשחוטה כו׳ ובתוס׳ ד״ה נבילה דבמשא ל״ש ביטול דאכילה י״ל כל משהו היתר הוא דמ״מ שם כתבו דמ״מ בטל במשא רק מדרבנן עמ״ל ה׳ מטמאי משכב ומושב הי״ד משמע להר״מ ז״ל משא מ״ה ופ״א מה׳ אה״ט הי״ז כתב הר״ב ז״ל מטמא במשא משמע מ״ה ופ״ג מה׳ בכורות הי״ג בכ״מ דרבינו סובר דדומה לבגד שאבד בו כלאים אלמא מ״ה אין בטל וה״ה ב״י דמ״מ יש כזית חמץ בבית זה וה״מ ח״ש למ״ד דעובר עליו ומיהו בי״ד רצ״ט בש״ך א׳ טעם אחר דכלאים אין בטל ובספר שושנת העמקים כתבנו מזה ובשו״ת הרשב״א רצ״ט דבכלאים שניהם היתר מי יבטל את מי ובב״ח גלי קרא בנ״ט יע״ש הנה נתבאר לרוב הפוסקים שייך ביטול בב״י ולהר״מ ז״ל משמע דמ״ה לא בטל כמשא וכאמור:

וראוי להעתיק בכאן ל׳ הכ״מ הלכות חמץ ומצה פ״ד ה״ח דנראה לי פי׳ הרמ״ך עיקר בר״מ ז״ל דנהי כל שאין כזית כא״פ אין לוקה דכלל בידינו כל ששוהה יותר מכא״פ אין לוקין אבל ב״י אין חילוק יע״ש. ולפי מ״ש הר״מ ז״ל בפט״ו ממ״א טעמו ולא ממשו מד״ס וכתב הכ״מ שסובר כרש״י טכ״ע דרבנן (עמ״ש בפתיחה בחלק הב׳ לא ממש כרש״י ומיושב קושיית הלח״מ שם) וא״כ בפחות מכזית מכא״פ מ״ה מותר לאוכלו ואיך כתב דהוי כשוהה כו׳ התם עכ״פ איסור תורה יש וליישב זה צ״ל דאה״נ קאמר ל״מ להר״מ ז״ל מש״ה בעינן כזית כא״פ לאכילה דאל״כ מותר מ״ה אפי׳ להפוסקים טכ״ע ד״ת והכי הלכתא וכמ״ש המחבר בי״ד צ״ח ס״ב (ועמ״ש בפתיחה) אפ״ה כל ששוהה יותר אין מצטרף משא״כ לב״י. ולפ״ז להר״מ ז״ל הנך רואה אף דמ״ה מותר באכילה דטכ״ע דרבנן לדידיה עובר ב״י דל״ש ביטול ולשיטתיה בפ״ג מבכורות דמשא מן התורה לא בטל ויבש שבשל מ״ה אפ״ה עובר בב״י. והמעיין בב״י נראה שחזר ממ״ש בכ״מ דכתב דכותח ע״י טיבול ליכא כזית כא״פ ובהלעטה יש כא״פ ומש״ה באכילה בהלעטה לוקה כר״א (ולא כר״ת) ובטיבול דשוהה יותר אין לוקה משא״כ לב״י כיון דיכול לבוא לידי מלקות באכילה עובר ב״י משמע הא נתערב זית א׳ בהרבה אין עובר ב״י. וי״ל שגם בכ״מ כן כוונתו וכמו שמוכיחין סוף דבריו שם וה״ק דב״י בבציר מהכי סגי היינו לאכילה בעינן ע״י הלעטה וב״י עובר כך הא כל שמותר מ״ה באכילה פשיטא דאין עובר ב״י וז״ש תערובת עוברין כגון כותח הוא דוקא. ומיהו לא יתכן לפרש כן גם המ״מ כתב בשם הרמ״ך שפי׳ דברי רבינו כך וצ״ע כי להר״מ ז״ל טכ״ע דרבנן פחות מכזית מכא״פ וצריך לדחוק ולומר דכותח בהלעטה יש כזית כא״פ ובאכילה פטור דלא הוי דרך אכילה משא״כ בראיה ונאמר דאיסור תורה יש באכל שלכ״א עמ״ל פ״ה מיסודי התורה. וע׳ פט״ו ממ״א כזית כא״פ טעמו וממשו מקרי. ועלח״מ דכזית כא״פ לכ״ע לקי אב״י ואין זה מוכרח די״ל באכילה טעמו וממשו יש משא״כ בל יראה ליכא טעמא והבן:

ועי׳ עולת שבת א׳ בטעם פליטה אם עובר ב״י והביא מ״ש הרא״ש ז״ל ר״פ אלו עוברין שכר שעורים קשה טובא דהתם ממש יש קמח ולרוב הפוסקים כרת חייב התם, והנה לכאורה לשיטת ר״ח או ר״ה בטעם פליטה לחוד לוקה על כל זית מהיתר דנהפך לאיסור א״כ עובר ב״י נמי. שוב ראיתי אדרבה לדיעה זו מוכח דאין עובר ממש״ל ביי״נ על חיטי דשרי לזבוני וע״כ אכילה חיך אוכל יטעם משא״כ הנאה וה״ה ב״י כאמור ומיהו ב״י י״ל יליף ביעור מאכילה כמש״ל וכ״ש למ״ש בספר יבין שמועה להרשב״ץ דב״י שהחמירה התורה משום לתא דאכילה (עמ״ש בפתיחה ח״א) א״כ כל שאסור באכילה מ״ה אסור להשהותו מ״ה וכל דלקי על אכילה לקי אב״י. ולר״ח או לר״ת דהיתר נהפך לאיסור כו׳ ה״ה ב״י לקי כשיש כזית היתר וטעם חמץ בו ומיהו יראה דהלכה דלא כר״ת בזה דהרי בי״ד צ״ה חזר הטור מזה ודוקא כזית כא״פ נהפך יע״ש ועסי׳ תנ״ג ס״ב בעיסה מחיטים ואורז מטעם גרירא כירושלמי הא שאר מינים לא. וע׳ באר הגולה י״ד צ״ה אות ו׳ ציין כר״ת וצ״ע ונ״מ טובא ועמ״ש בפתיחה ומ״מ איסור התורה יש בטעם פליטה אף שאין נהפך לאיסור וכמו ח״ש שהסכימו ז״ל דאיסור תורה יש ואי״ה בסעיף א׳ יבואר עוד וצ״ע דלפ״ז לאחר הפסח אסור בהנאה דר״ש קנסא קניס באיסור תורה לחוד אף דלא לקי אף בעשה תשביתו וכמ״ש בפתיחה ח״א וע״ש ויש לצדד כה״א להתיר בהנאה לאחר הפסח ועח״י א׳ בשם מ״כ בספר התערובו׳ ס״ג ע״ג כ״כ דאין עובר צ״ע דמשמע שם ח״א פ״ד דעובר למ״ד טכ״ע דרבנן אין עובר משמע לדידן טכ״ע ד״ת עובר וצ״ע:

אבל לומר טכ״ע ספק הוי אי מ״ה או דרבנן כנראה ממ״ש הרשב״א ז״ל בתה״א ראוי להחמיר בשל תורה והב״י בי״ד צ״ח משום דנקטינן לחומרא כהרשב״א משמע לכאורה ספק ועמ״ש בפתיחה בריש ה״פ ולפ״ז בעבר הפסח הוי ספק דרבנן ולקולא הא ליתא דבי״ד צ״ח בא״י בנשפך אם הוי ספק אסור הא כל שיש ס״ס בד״ת וספק א׳ בדרבנן מותר וש״מ דלא מצטרף לס״ס ה״ה ספק דרבנן לא הוי ועש״ך ק״י דשקולים הם ועוד ספק ע״י גלגול כו׳ ומיהו קודם הפסח י״ל הוי נ״ט בר נ״ט דהתירא אם לא בשלו בו חריף ובתוך הפסח תוך מעל״ע דלאחר מעל״ע נט״ל דרבנן ומשהו ג״כ עברר ושהה מותר לאחר הפסח ואם נתערב יבש ביבש חד בב׳ י״ל מ״ה ברובא בטל וחד בחד ונאבד אחת מהן י״ל כי קניס ר״ש בודאי לא בספק לאו דב״י א״ד ספק מ״ה לחומרא וכה״ג באיתחזק אף הר״מ ז״ל פ״ט מה׳ ח״ו יודה תו קניס ר״ש כמש״ל ואי״ה בפנים אבאר עוד:

תערובות עמ״א. המ״א וכ״מ פ״ד ה״ח ובפתיחה כאן כתבנו להר״מ ז״ל טכ״ע כזית יותר מכא״פ מדרבנן אפ״ה עובר ב״י ותירצנו שם יע״ש. ומ״ש תרי״ב ס״ב ד׳ ביצים או ג׳ ביצים. ונ״מ בפלוגתא זו אף לדידן טכ״ע אפילו פליטה הוי ד״ת כמ״ש המחבר בי״ד צ״ח אפ״ה י״ל בפליטה אין עובר ב״י דלא כע״ש אות א׳ ודוקא כזית בכמה זיתים מצורף הוא הא אין בעין אף טכ״ע מ״ה אין עובר ב״י עליו והיינו אף טעם הנפלט מחמץ בעין לשומן וכדומה הא טעם פליטת קדירה ב״י לשומן י״א דשרי לאכול בפסח דהוי נ״ט בר נ״ט ולמאן דאוסר באכילה דשמו עליו מ״מ בשהייה יש להקל ואי״ה יבואר שם בתמ״ז. ולכאורה אין נ״מ בפלוגתא זו כ״א למלקות בעשה מעשה (ולהר״מ ז״ל) ונ״מ לעדות אבל איסור תורה יש אף בחצי שיעור ומעורב בכמה זיתים כל שיש בנ״ט לדידן דטכ״ע ד״ת (ואפשר נ״מ בקיוה״א עט״ז) וע׳ תוס׳ ביצה ב׳ א׳ ד״ה שאור כי מחלוקת ב״ש וב״ה חמץ ככותבת לכאורה אין נ״מ אי ח״ש חייב לבער מ״ה ומלקות לית בב״י לתוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי ואם נאמר דח״ש מ״ה אין עובר באיסור ב״י (דאכילה חזי לצרף כזית כא״פ) רק מדרבנן אסור כשיאור ישרף כמ״ש ריש פסחים ומ״מ נ״מ במצא חמץ בי״ט כבסי׳ תמ״ו במ״א ב׳ לב״ה בכזית מוציא ושורפו ולב״ש הוי דרבנן שוא״ת מוקצה עדיף ושייך כאן במשנה ביצה כו׳ לב״ש לית ליה מוקצה במוקצה מדעת אבל חמץ דאסור בהנאה הוי כאבן ואסור לטלטלו אף לב״ש ופליג כו׳ לזה כתבו דל״ש הכי מידי ונ״מ לאחר הפסח אי אסור בהנאה שמעינן לכאורה חצי שיעור לא קניס ר״ש ובחידושי ביצה כתבנו מזה:

ומ״ש המ״א דכל דליכא איסור תורה באכילה ליכא איסור שהייה מן התורה כן הלכה ול״ד לבגד שאבד כלאים דכ״א היתר ומשא דרבנן כמ״ש בפתיחה ומדרבנן אסור כנוקשה ונ״מ לאחר הפסח כבסימן תמ״ז סי״א ועפר״ח פסק כמ״מ וי״ל ללקות הא איסור תורה יש לדידן טכ״ע מ״ה וה״ה ח״ש. הא פליטה מאוכל חמץ י״ל דלית איסור תורה מדכתב המצורף הוא וי״ל. וקמח בקמח הוי לח בלח עסי׳ ת״ל ואף אי הוה יבש ביבש הא חוזר וניער תוך הפסח כבסי׳ תמ״ז ס״ד בהג״ה ומדרבנן אסור להשהותו בפסח:

והוי יודע דקמח חטים עם קמח שעורים וכדומה מין בא״מ מיקרי ע״ז ס״ו א׳ ובי״ד ש״ך צ״ח אות ו׳ דבפחות מס׳ בתר טעמא אזלינן אף דקמח חמץ חיטים בקמח מצה חיטים מינו הוי דאין ביניהם כ״כ חילוק טעם ככבד ובשר עי״ד ופר״ח ופריי בצ״א יע״ש וה״ה יבש ביבש בא״מ ברוב ואין ניכר נמי מ״ה בטל ברוב עי״ד ש״ך ק״ט אות י׳ וע״ש אות ח׳. והנך דלפעמים נ״ט יותר מס׳ נמי מ״ה בטל דלא כר״ן פג״ה וקיי״ל לטעמיה מדרבנן הוי ובי״ד בפתיחה צ״ח הארכנו ונ״מ בעבר ושהה לאחר הפסח אם טעם ישראל קודם הפסח ואמר שיש טעם. חוץ מעמיד מחמירין והוי כבעין כמ״ש אי״ה באות ט׳:

ומ״ש והתוס׳ כו׳ והמחבר כו׳ דבריו מקושי ההבנה דהתוס׳ מברייתא מ״ג א׳ הוכיחו ולר׳ מאיר דאוכלו בארבעים וסיימו לר׳ יהודה ליכא חד קרא היינו די״ל מ״ש במשנה מ״ח ב׳ ואכלו פטור מכרת ומלקות חייב ולר״מ הוכיחו כן למ״ד מדרבנן אכילה י״ל מותר לשהותו וי״ל בדוחק לדידן קאמר דמפרשינן מתני׳ ואוכלו פטור ממלקות ג״כ ואפ״ה ישרף יש לנו הוכחת התוס׳. ומסימן תנ״ט ס״ב דפסק המחבר שיאור פטור י״ל מכרת או מלקות ג״כ ומ״מ איסור תורה יש מכל לרבות נוקשה ואין לוקין מריבוים ע׳ בספר המצות להר״מ ז״ל ובספר ש״ה כתבנו מזה (והא אין לומר דשלכ״א איסור תורה יש ולא מלקות עמ״ל פ״ה מה׳ יסודי התורה דזה בנוקשה חמץ גמור רק רע לאכילה משא״כ שיאור כקרני חגבים כו׳ ראוי הוא לאכילה עמ״א לקמן) ומש״ה הוכיח דהמחבר פסק בתערובות כרש״י והר״א ז״ל דעוברין ב״י דיליף ביעור מאכילה או דהחמירה התורה ב״י משום לתא דאכילה כמ״ש הרשב״ץ והר״ן ר״פ עמ״ש בפתיחה בריש הספר וכאן א״כ אי ס״ד נוקשה איסור תורה באכילה ה״ה איסור ב״י יש לקנוס ואמאי פסק בתמ״ז סי״א לאחר הפסח שרי ש״מ דנוקשה מותר מ״ה באכילה ואפ״ה אסור לשהותו תוך הפסח והיינו כרב יהודה שם מ״ג א׳ דתניא כוותיה ופסק בתערובות כסתם דא״ע ונוקשה כסתם דלקמן מ״א א׳ אוכלו פטור אף מלקות וברא״ש ורי״ף פסק כחכמים דר״א דסתמא דא״ע לאו סתמא מעלייתא). והנה להמחבר נוקשה איסור תורה יש אבל אין לוקין על ריבוין כסתם מתני׳ מ״ח ב׳ וב״י לית קרא ותערובות לאכילה צריך קרא דבהלעטה אין דרך אכילה בכך משא״כ ב״י א״צ קרא כהרמ״ך לעיל ומיהו לדידן ודאי הכין הוא שהרי הר״ב אומר כן בתמ״ז ס״א משהו שורפין הכל ולא משהינן ליה ומ״ש דהטור מפרש בי״ט קשה מתמ״ו אות ב״ג במ״א אין שורפין בי״ט וי״ל ע״ל. ומ״ש ב׳ נוקשה א׳ הכסיפו פניו וראוי לאכילה אלא שאין חמץ גמור ונוקשה רע לאכילה ע״י הדחק וחמץ גמור הוי כתכשיטי נשים ותרווייהו שקולים הם ואי״ה באות ב״ג ויו״ד יבואר. ומ״ש קיוהא כו׳ ומיירי במין בשא״מ (ט״ס נרשם במינו) ענין קיוהא היינו שאין טעם חשוב למהוי טכ״ע ומ״מ לא בטיל כיון שנותנין לקיוהא ונרגש קצת ועיין בעל המאור ובתמים דעים רמ״ה ע״ד ד׳ ועמ״ש בט״ז א׳ ובריש הספר בפתיחה יע״ש. ושיאור ישרף ולא מהני ביטול בעוד נוקשה ש״מ כרבני ויניצאה בתל״א בפר״ח וש״מ דמתוך דוקא בהוצאה והבערה והבן זה ואי״ה בתמ״ו יבואר עוד. והתוס׳ ר״פ הוכיחו ישרף לאפות ומ״ש נוקשה וע״י תערובות משמע נוקשה ע״י תערובות דהוי מדרבנן ועתוס׳ מ״ב א׳ ד״ה ר׳ אליעזר והבן עמ״ש אי״ה אות ח׳.