פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תלז:ג

על השוכר עמ״א. עסי׳ תל״ו אות ט״ז ושם כתבנו די״ל ברש׳י בע״א ומהא דפסחים דף ב׳ מ״ה בביטול סגי לאו במשכיר אלא באחד שיצא לדרך והניח בני ביתו שם כו׳. ומ״ש המ״א וכ״מ בתוס׳ היינו ד׳ א׳ ד״ה על דחמירא דידיה ועח״י י׳ וא״ר ב׳ וי״ל דבאמת אין הפי׳ כן. ולבוש ס״א כתב דאע״פ שאין החמץ שלו יכול לבטל כיון שהמפתח בידו דהוי כשלוחו של המשכיר ר״ל דהוי כממנה בפירוש שליח יע״ש. ומ״מ יראה לי די״א בית השוכר והמשכיר שניהם קנו מהפקר עח״מ ר״ס ס״ד ושי״ג הביאותיו לעיל א״כ עדיין החמץ של שניהם ושניהם יכולים לבטלו ומש״ה שניהם מבטלין ואף דאיסורא לא ניחא דליקני י״ל זה בזמן האיסור משא״כ קודם זמנו. ועוד דהפקר כי הא ברשותו ובלב לא מהני אלא כשבא פסח אסור בהנאה בגילוי דעת מקודם סגי כמ״ש הר״ן ר״פ ומ״מ קודם זמנו עדיין מקרי של שניהם ומש״ה יבטל בפי׳ המשכיר והשוכר עמ״ש באות ב׳ ואי״ה באות ד׳ וה׳ יבואר עוד בזה יע״ש.