פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רעט:יד

מנורה עמ״א ואי״ה בט״ז אות וי״ו יבואר בזה:

אמר העני יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י ואדבר בכאן על שלשה חלקי מוקצה מיאוס ומלאכתו לאיסור ובסיס לאיסור:

א׳ מיאוס מהו בר״מ ז״ל פכ״ה מה״ש הי״א מיאוס כנר ישן של נפט וכלי הצואה יטלטל אם הוצרך להן והיינו לגופו ומקומו דוקא כמ״ש הב״י כאן ומ״ש נפט כהדמ״י אות ד׳ דנפט נמי שרי רבותא הוא ומלת כגון ק״ק וי״ל דנפט אף מתכות דמסריח הוי מיאוס הא דמשחא במתכות והודח ונקי לאו מיאוס וחרס אף הודח בלוע הוא ומיאוס הוי וכ״מ מרש״י מ״ד א׳ ד״ה נר מתכו״ת כגוין של נחושת דלא בלע דלא מאיס ובשבת נר י״ל מלאכתו לאיסור ובי״ט נ״מ ומכלי הצואה שהתנה אם הוצרך להם הרי אתה רואה דמיאוס נמי לצורך גופו ומקומו דוקא הא שלא יגנב ומחמה לצל אסור. ואף שלא הוסר עדיין המיאוס הדין דמותר ובהוסר נמי מסתברא דאין שרי כ״א לגופו ומקומו איברא המעיין בבעל המאור ור״ן שבת קנ״ד ב׳ קרני דאומני הוקשה להם הא ראוי לכיסוי מנא כשרגא דנפטא מ״ו א׳ ותירצו דזכוכית לא עבידא לכיסוי דמשתברי והוליד הב״ח ז״ל כאן דין דשברי זכוכית עדיף משלמין דעבידי לכיסוי מנא כבסי׳ ש״ח ס״ו ולפ״ד אף מאוסין שרי ומאי קושיא דמיאוס אין שרי כ״א לגופו ומקומו וקרני דאומנא מיירי שאין לו עתה צורך בהן משמע מיאוס מותר אף מחמה לצל לדבריהם וצ״ע. והמ״א ברס״ז י״ג העתיק דברי ר״ן משמע דסובר דמיאוס מחמה לצל שרי ובכיון ציין באות י״ב דמסריח דהטעם משום מלאכתו לאיסור דמסריח אין משתמש כ״א להדליק וצ״ע בזה ולכאורה כן מוכיחין דברי הב״י בש״ח חשיב ו׳ דברים ולא חשיב מיאוס משמע דשרי אף מחמה לצל וכאן כתב בר״מ פכ״ה הי״א דבמיאוס לצורך גופן דוקא וצ״ע:

ב׳ מלאכתו לאיסור כלי שעושין בו מלאכת איסור כקורנס ומדוכה ואם נר דמונח הוי מלאכתו לאיסור יש בו מחלוקת עיין חה״ר שבת ופני יהושע בשבת גבי נר ובחידושינו הארכנו ומ״מ למ״ש הר״ב בש״י ס״ז דכיס אסור לטלטל כ״ש נר בהזמין והדליק פ״א הא הזמנה לחוד לא הוי מלאכתו לאיסור עא״ר אות י״ג ומיהו יראה זה נר קרויז״ל הא שרגא שלנו העשוי לנר קנדיל״א אף חדש הוי מלאכתו לאיסור שאין עשוי כ״א לזה וצ״ע וצריך לחקור מה מלאכתו לאיסור אם בתר רובא אזלינן ומלאכתו לאיסור והיתר הנה בסימן ש״ח במ״א ט׳ לאיסור והיתר שרי ומסתברא דכל שרובו לאיסור בתר רובו אזלינן בכ״מ ואף באו״ה בכלי שדרכו להשתמש בכ״ש אף לפעמים בכ״ר די הגעלה בכ״ש וכדומה. וראיתי בחה״ר שבת קכ״ג ב׳ מדוכה שיש בה שום כו׳ קדירה המטלטלת עם התבשיל יע״ש משמע דקדירות המיוחדין לבשל וכמו כלי נחושת לדגים וט״ע וכדומה אם יש בהן תבשיל שרי לטלטל עם התבשיל (אף למ״ד ע״י ככר אסור כבסי׳ ש״ח ס״ה ועב״י שם) משא״כ ריקן אסור דמיוחד עפ״י הרוב לאיסור לבשל אם לא לגופו ומקומו כאמור:

ג׳ בסיס לדבר האסור אמרינן מיגו דאיתקצי ביה״ש אף שסילק האיסור אסור ואף לגופו ומקומו אסור ובסיס להיתר ואיסור והיתר חשיב יותר ויש פסידא אם ינער שרי לטלטל כך כבסי׳ ש״י ס״ח ושם אי״ה יבואר התנאים והטעמים ומיהו כשסילק אח״כ האיסור א״צ לתנאים ־ ויש לי לדון באותן המניחים טס כסף וכדומה כעין ספסל קטן ועליהם מעמידין הנרות ולמחר שסילקו עכו״ם הנרות הטס באיסורו דהוי בסיס ביה״ש ואם מניח על הטס דבר חשוב כמאכל וכדומה או כלים חשובים שרי ול״ד לס״ג ומ״א ה׳ דהמנורה עיקרה לשלהבת משא״כ טס זה לפעמים מניח עליו דברים אחרים וע׳ שכ״ג בדיני כלי יע״ש ועדיץ צ״ע ובסיס להיתר ואיסור ביה״ש ולאח״כ סילקו ההיתר אסור לטלטלו ואם סילקו האיסור אח״כ שרי דאין מוקצה לח״ש ולענין אם הדליק עכו״ם בנר ישראל שלא מדעתו ובע״פ ביה״ש וכבה אח״כ צ״ע אם נאמר דוקא דחייה בידים א״ד אף כה״ג אסור עסי׳ ש״י מ״א א׳ וב״ח שם וכאן כתב דחייה בידים ועתוס׳ שבת קנ״ז א׳ ד״ה לבר ממוקצה כו׳ ובשכ״ה ס״ז מחתכין נבילה לפני הכלבים משמע אף גדולה שאין ראוי חיים וע״כ דחייה בידים הא לא דחייה בידים לא וכ״ש בסיס י״ל דלא הוי אלא מדעת בעלים הא ע״י עכו״ם שלא מדעתו לא!

משמע לי תוס׳ שבת מי שקיבל עליו מפלג המנחה כבסי׳ רט״ז ס״ב והדליק נר וכבה קודם ביה״ש לא אמרינן מיגו דאיתקצי בהתחלת יום איתקצי לכולי יומא דבכולהו דוכתי אמרינן מיגו דאיתקצי ביה״ש עיקר הקצאה ביה״ש הוי ואם איתקצי בתחלת ביה״ש וכבה בתוך ביה״ש או בתחלתו לא הודלק ואח״כ הודלק ע״י עכו״ם וכדומה אי כל ביה״ש בעינן או לאו עיין שבת מ״ד ב׳ ברש״י ד״ה והוא כ״ל ביה״ש ובגמרא מ״ג א׳ בעודן עליו כ״ל ביה״ש ועדיין צ״ע ולי העני הכותב אשר דרכי החכמה נעלמו ממני הוכרחתי להאריך עד כה אולי אזכה לבאר עוד אי״ה בסימנים הבאים וכעת אין להאריך כאן: