פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רסו:ז

וי״א עמ״א פסחים ס״ו ב׳ ד״ה מחמר כלאחר יד אע״ג בשבת קנ״ג ב׳ והלא מחמר ומשני לאחר שעקרה יד ורגל ולא מנהיגה דחמורו הולך מעצמו משא״כ טלה צריך לחמר ממש וכ״ת ה״מ לשנויי בו ושבות במקום מצוה כו׳ דהא במשנה אסור שבות כמ״ש התוס׳ בד״ה הנח וגם ליכא למימר שבות דבהמתו קיל טפי הא שבות עצמו הוא שמנהיגה בקול ולרש״י ד״ה שיש דפירש כלאחר יד לא שכיח א״כ בהכרח צ״ל כלאחר יד אלא דהתוס׳ סוברים דכה״ג במנהיגה בקול ליכא שבות עצמו ושרי במקום פסידא וכ״ש במקום מצוה ויש לראות למ״ד שבות דשבות במקום מצוה שרי אמאי לא עשו כך להניח לאחר עקירת יד ורגל והוה שבות דשבות ושרי בכל דבר מצוה בלא פסידא כבסי׳ ש״ז ס״ה וי״ל דוקא אמירה לעכו״ם שרי שבות דשבות במצוה לא שבות דשבות ע״י ישראל ועדיין צ״ע ועמ״ש ברמ״ו במ״א אות י״ב ואי״ה בט״ז יבואר עוד בזה:

מ״ש רוכב ע״ג בהמה אי הוי למעלה מי״ט בא״ר אות ח׳ הקשה מביצה ל״ז ב׳ דהוי ס״ד לומר אין רוכבין משום תחומין ואכתי י״ל ברגליו נגררים הא יושב כולו עליה וגבוה י״ט אה״נ. ומ״ש עגלה גבוה י״ט והיינו רחבה ד׳ בלא הגלגלים דהוי רשות לעצמו ליכא מחמר ושביתת בהמתו כמ״ש בשבת ח׳ א׳ כוורת דזורק רשות ומעביר ד״א ברה״ר פטור וכל שבגופו פטור בבהמתו מותר. וה״ה גבוה יותר מי״ט אע״פ שאין רחבה ד׳ דמקצתה למעלה מיו״ד יע״ש:

יש ליזהר כשעומד בשבת ברה״ר עגלה עם סוסים ריקנית שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפי׳ בהמות אחרים כבאות ה׳ יע״ש וכ״ש עגלות נמוכין בימי חורף שקורין שליטי״ן דאין גבהן עשרה ובמזיד לוקה מ״מ לא מלקות ד״ת אף אם נאמר דיש לאו במחמר ער״מ פ״ך מה״ש הא״ב ומפסל לעדות מדרבנן כמבואר בח״מ ל״ד יע״ש: