פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רסו:ח

מבע״י מותר עמ״א אות י״א ובח״מ נתכוונו לד״א כי המ״מ בפ״ך מה״ש ה״ז נתכוין שהרמב״ן ורשב״א אין אוסרים כ״א בשבת הא מבע״י י״ל דשרי והרמב״ם סתם וסובר אף משתחשך א״צ להניחו כשהולך יע״ש והמעיין במ״מ שם יראה מבואר ממ״ש ז״ל טעם לדבריו כו׳ וממלת אפשר דסובר כמפרשים ולדידהו ודאי סובר בשבת כרמב״ן ורשב״א אבל כוונת המ״מ דרמב״ן ורשב״א (בשבע שיטות והר״ן) אוסרים אף בנתנו מבע״י לחש״ו דודאי לבהמה אין חילוק בין ליתן מבע״י או בשבת להניחה כשהיא מהלכת כו׳ אבל עכו״ם וחש״ו ודאי לכתחלה יש ליתן מבע״י בעכו״ם וקוצץ ובחש״ו דלאו ליספי בידים בשבת אפ״ה כתבו ז״ל דמניח כשהם מהלכים מששע ליה להמ״מ דאף מבע״י צריך לעשות כן וכתב דנ״ל להר״מ דא״א מבע״י לעשות כן בחש״ו (וא״ש בפ״ך הו״ז כתב מי שהחשיך בדרך במשנה ובפ״ו הלכה כ״ב וקדש היום דהתם בעכו״ם מיירי משא״כ כאן אי משום חש״ו נקיט סתם ובנתנו מבע״י א״צ להניח כשמהלך ואפשר עוד להר״מ בשבת אסור אף כשהוא מהלך דמ״מ איסור דרבנן לא התירו כ״א בעכו״ם א׳ בהמה מותר וצ״ע א״כ הר״מ אפשר סובר מבע״י כרמב״ן ורשב״א. ומ״מ אין כ״כ צ״ע על הר״ב מאחר דאין מבואר כן בדבריהם וא״נ המ״מ סובר כן בדבריהם הר״ב לא מפרש כך. ואי ממ\ש המחבר י״א שמניח כשמהלך ומשמע מבע״י דבשבת כ״ע הכי ס״ל (ולא הוי למכתב י״א) דליספי ליה איסורא בידים משמע מן התורה אסור כמבואר פרק חרש ואיך התירו משום פסידא וא״כ היל״ל וי״א או למה התיר הר״ב עדיין אין זה כ״כ קושיא עיין סימן שמ״ג בב״י ובר״מ ה׳ מ״א פי״ז הלכה כ״ז אסו״ר משמע לכאורה ד״ס והנך ג׳ קראי דמייתי בפ׳ חרש ה״ל ג׳ כתובין ואפי׳ בידים הוי רק איסורא דרבנן ובפסידא לא גזרו ועב״ח כאן והדברים ארוכים ואי״ה בשמ״ג יבואר זה וכאן אין להאריך: