פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם טו:ב

לא עמ״א התוס׳ במנחות מ״א ב׳ ד״ה רב יע״ש ורש״י פירש משום ביזוי מצוה וה״ה בציצית שייך ביזוי וימ״מ מאחר שרוצה לעשות ממנו מלבוש אחר רשאי (עסי׳ כ״א סב״ג) וראיה מטלית לעכו״ם איך רשאי למוכרה אלא דרשאי לבטל מטנו כיון דלא ליהוי בר חיובא ואע״ג דהתם יש סכנה מ״מ איך רשאי למוכרה הטלית לעכו״ם ש״מ ומדאמר סתם עד שיתיר ציציותיה משמע אע״ג דאין מטילין בבגד אחר וע״ז הביא דברי השאלתות והביאו הב״ח ג״כ דאין להתיר ציצית כדי למוכרה הטלית לישראל אא״כ מטיל לבגד אחר וכדי כלומר שרוצה להרויח הציצית לעצמו וא״ר א׳ הגיה כדי למוכרה לעכו״ם דאסור למכור עם ציציותיה ודלא כמ״א ואין צורך וכמ״ש וא״ש פסק מ״א. ובמזוזה אסור כו׳ כתי׳ השני בתוס׳ שבת עט״ז בזה: כתב הב״ח ואפילו מחדש לחדש שרי ורש״י שבת כ״ב מתירן מישן לחדש אורחא דמילתא נקיט יע״ש לכאורה הכוונה ברש״י שם ובמנחות מפר׳ טעמא מאן דאסר ונתקשיתי בחדושינו בשבת שם דלא מצאתיו עכשיו ראיתי כי מפורש הוא דמשני דאי בלאי כפירש״י ליכא ביזוי לטלית ואמאי לא משני מישן לחדש מודה רב ופלוגתייהו מחדש לחדש אלא שמואל גופא אין מתיר אלא מישן לחדש ומיהו י״ל זה לשמואל ודכ״ע כלי קופסא חייבין ושמואל סובר כי בזה שרוצה להלוך עדיף טפי להטיל בו ציצית או שיהא בגופו כמ״ש התוס׳ מנחות שם או אשר תכסה מ״ע יתירא בלובש ועדיף מקופסא ורב סובר דאין לדחות זו ולהניח בזה אבל לדידן מנלן דמתירין מבגד לבגד ושניהם מונחים דלמא דוקא ברוצה א׳ ללבוש ואפשר אה״נ והבן זה:

עוד אבאר לך מטלית בר חיובא אפילו מדרבנן אין להתיר וכ״כ א״ר אות ב׳ וצ״ע מטלית המחוייב ד״ת לרבנן אי שרי להתיר. או דלמא דוקא בשניהן שוין מתיר מבגד לבגד לא כה״ג: