פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה ג:ו:ה

תמן תנינן. ריש פ' אלו מנחות נקמצות ובגמרא שם דף ע"ד דרבנן סברי מנחת חוטא של כהנים אינה נקמצת דכולה כליל היא ור"ש אומר דנקמצת כו':

והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב:

רבנן אמרין. והיתה לכהן כמנח' להקיש מנחת חובתו למנחת נדבתו של כהן:

מה מנחת נדבתו קריבה בכלול. דכתיב כליל תהיה ואינה נקמצת:

אף זו. חובתו קריבה בכלול ואינה נקמצת:

ר"ש אומר הרי עשירית האיפה. מנחה של כהן כמנחה של ישראל לקמיצה כדמפרש לה התם מדכתיב כמנחה ולא כמנחתו חלא להקיש למנחת חוטא של ישראל:

ת"ל וכל מנחת כהן וגו'. הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשיריים בעצמן:

אילין שיריים. לר"ש דאמר קרבין הן לעצמן:

משם מה הן באין. מה דין יש להן דין קומץ או דין שיריים בעלמא ונ"מ כדמפרש ואזיל:

אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה. אין קריבין בלילה כדין קומץ וכן אין באין לאחר מיתה דכחטאת שמתו בעליה היא וכגון שמת לאחר הקרבת הקומץ:

ואינו מחשב להן. אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב להקטיר הקומץ למחר או להקטירן למחר דקי"ל בזבחים פ' ב"ש דף מ"ג דהקומץ אין חייב עליו האוכלו משום פיגול דאין חייבין כרת באכילת פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין והקומץ הוא המתיר ואין לו מתירין וה"נ דין קומץ להן:

ואין תימר. דדין שיריים יש להן הא ודאי לא מיבעיא לן דבאין בלילה דלאו קרבן מיקרו וכן באין לאחר מיתה:

מהו. אלא הא קא מיבעיא לן מהו שיחשב להם ושיהי חייבין עליהן משום פיגול ואע"ג דדין שיריים להן משום דאין חייבין משום פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח והכא אינן ראוין לאכילת אדם ולא למזבח כדלקמן:

נישמעינה. לזה מן הדא דלקמן:

רבי אלעזר ברבי שמעין גרסי'. דתני לה התם על דברי ר' שמעון דאמר הקומץ קרב בפני עצמי והשיריים בפני עצמן ר' אלעזר בר"ש אומר כו' השיריים מתפזרין על גבי הדשן:

ר' יוחנן בעי. והוי ר' יוחנן עלה:

מה אנן קיימין. באיזה בית הדשן קאמר:

אם בדשן שלמעלן. על המזבח וקרי ליה דשן מפני שצוברין את הדשן לתפוח ולבסוף מתפזרין על בית הדשן:

כבר אמר ר' שמעון. כלומר היינו דר' שמעון אביו דאיהו נמי אמר קרבין בפני עצמן למעלן:

אלא אם אינו ענין כו'. כלומר דע"כ לדשן שלמטה קאמר במקום שמשליכין שם מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם נבלעין במקומן ולשם היו מתפזרין:

הדא אמרה. ש"מ דדין שיריים להן דאם היה להן דין קומץ לא הוי פליג ר' אלעזר בהא אאבוה שלא יקרבו למעלן. ונותנן בלילה כו'. כלומר דין שיריים להן לכל:

אמר ר' יוסי ברבי בון אינו מחשב להן. ור' יוסי פליג דאדרבה מדר"א בר"ש נשמע דאין חייבין עליהן משום פיגול דהרי אין להן מתירין לא לאדם דקריבין הן ולא למזבח דלמטן קריבין:

הך. הא דקאמר ר"א בר"ש דהשיריים מתפזרים על הדשן כמאן אזלה שיטתיה בהאי היקישא דלעיל אם למנחת ישראל הוא מקיש כשיטת אביו או למנחת נדבת כהן כחכמים:

אין בשיטת אביו. ומתמה הש"ס אם כדרשת אביו ס"ל ה"ל למימר יקרבו השיריים למעלן כמו דסבר ר"ש כדמסקי' לעיל הא כיצד כו':

אין כו'. ולטעמיך אם כחכמים ס"ל דמקיש למנחת נדבתו א"כ לא יקמוץ כלל אליביה דר"א בר"ש כמו דסבירא להו:

בשיטת אביו הוא. הש"ס הוא דמסיק דלעולם בשיטת אביו קאי שיטתיה דמקיש למנחת ישראל והילכך נקמצת ס"ל כדאשכחן דאמר ר"ש לעיל הרי עשירית האיפה כו' ודקאמרת מ"ט לא ס"ל גם בהא כאבוה דקריבין למעלן לא קשיא ותהא כלו' דתהא האי טעמא משום דכליל ולא תאכל הקשתיה למנחת נדבתו דהרי לא מקשינן למנחת ישראל אלא לקמיצה והא דאינה נאכלת נפקא לן מוכל מנחת כהן ובין מנחת נדבה ובין מנחת חובה וס"ל לר"א בר"ש דלא הוקשה אלא שלא תאכל כמנחת נדבתו אבל לא הקשתיה לכליל תקטר דכתיבא במנחת נדבתו כלומר דלענין הקרבה לא הוקשה דאין קריבין השיריים למעלן אלא מתפזרים על בית הדשן: