פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:טז

כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ופרט הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה"ג. כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:

מילתיה דר' אלעזר אמרה. מדברי ר"א שמעי' דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דדיינינן ליה במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דר"א ס"ל דלוקין על חרישה בשביעית כדקאמר טעמא דושבתה הארץ כלל היא וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והוא פרט ויצאו הזורע והזומר מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דעל דבר שהיא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עבד לה ר' יוחנן. ומ"ט ס"ל אין לוקין על החרישה:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן לעיל דאינן חולקין שאין מלמדין על הכלל לענין לחלק. ואכתי לא מסיק לטעמייהו דהכא עד לקמן:

ולית ליה לר"א חולקין. כלו' ואם לית ליה להאי מילתא בענין חולקין דאמרי' לעיל שאינן חולקין ואי ס"ל כתני ר' ישמעאל דלעיל דס"ל דאף חולקין הן:

ובסנהדרין גריס בדברי ר' יוחנן חולקין ובתמיה מיתפרשא ובדברי ר"א גריס דשואל הש"ס על דעתי' דר"א אינן חולקין כלומר אי מודה ר"א בהא או דפליג גם בזה וס"ל כר' ישמעאל והיינו הך:

אית ליה. כת"ק דר' ישמעאל וס"ל דלחלוק אינן חולקין לענין לחלק אין מלמדין על הכלל הא ללמד לענין להקיש להפרט מלמדין הן:

ולית לר' יוחנן מלמדין. אם לדידיה אפי' בעלמא אין מלמדין אף לענין להקיש להפרט:

שניא היא. הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה אבל בעלמא אימא לך דס"ל מלמדין:

אמר ר' אלעזר. ובסנהדרין גריס ע"ד דר' אלעזר וכו' והיינו הך כלומר אמר לך ר"א וכי עשה מלמד כאן על ל"ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בל"ת שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על ל"ת דחמירא ואין ל"ת מלמד על עשה בתמיה דהיאך תאמר כאן שהפרט שהוא בל"ת דחמירא ולא ילמד על הכלל שהוא בעשה וקילא מיניה:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא וכו'. כלומר לדידיה ודאי ניחא ופשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דאפי' חרישה שהוא לצורך הקרקע ס"ל דאינה אסורה מן התורה שהרי אין לוקין עליה:

ע"ד דר"א. אלא לר"א דקסבר חרישה אסורה מן התורה מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרי' דלדידי' כל עבודות שבקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא שאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלו' דמהדר הש"ס וקאמר מאי תיבעי לך אליבא דר"א אדרבה לדידיה טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל"ת על החרישה כך לא ילמדו לענין היתר חפירות בורות דאימא דהקפידה התורה בקרא דושבתה הארץ על כל שהוא עושה בארץ דמיהת עובר בעשה הוא ואפ"ה אמרת לר"י דמותר ומכ"ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא קרטיגנאה וכו'. ר' בא פליג על הא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת דלא הוא אלא דהיינו טעמיה דבהדיא גילתא לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת דכתיב שש שנים תזרע וכן שש שנים תזמור ומשמע ולא בשביעית וא"כ הוי ל"ת הבא מכח עשה וכלל הוא דל"ת הבא מכח עשה דהוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא"ת לעבור בעשה ול"ת להא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע"כ דבא ללמדך שעל שאר עבודות קרקע אינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר ר' ירמיה עובר בעשה:

וגרסי' דברי ר' ירמיה קודם דברי ר' יוסי וכך הוא בכלאים ריש פ"ח ובסנהדרין שם:

ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות הקרקע ואין איסורן אלא מדבריהם:

וליידא מילה. ואם תאמר לאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ובל"ת: