פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:טו

ה"ג בסנהדרין שם. הא ר' יוחנן מקשי לה מנן תיתי לה וכך היא העיקר והכתוב כאן בספרי הדפוס הא ר' ישמעאל טעות הוא שהיה כתוב ר"י בר"ת ודימו דר' ישמעאל הוא. ועל ר' יוחנן דלעיל קאי דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק ועלה קאמר הש"ס דהא דר' יוחנן. קשיא עלה דלא איצטרך להא כדלקמן:

מנן תיתי ליה. להמקשה ומפרש ואזיל כההוא דר' אבהו וכו':

שני לאוין וכרת אחד. שיש בהכתוב שני לאוון וכרת אחד כהאי דלקמיה:

הלאוין חולקין את הכרת. ליתן לכל לאו ולאו כרת בפ"ע:

וחילוק חטאת ביניהן. שאם עשה שתיהן חייב על כל א' וא':

ומה טעמו. והיכן מצינו לזה דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכו' על הסך בשמן המשחה והמפטם כמוהו הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת והלאוין חולקין את הכריתות:

מה עבד לה ר' יוחנן. השתא קשיא ליה דלמה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חלוקי לאוין הרבה וכל מקום שיש חילוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חילוק חטאות ביניהן:

באנשים הכתוב מדבר. כלומר אי מהאי קרא דסך ומפטם לא הוה ידעינן אלא באנשי' ולכך יצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק:

ולית לר' אלעזר כן. לר"א דמקשי ליה לר' יוחנן ולית ליה דאיצטריך לחלק אף בנשים:

אית ליה. דיליף מלא תקרבו לגלות ערוה אחד האיש ואחד האשה במשמע:

ומה עביד לה ר' יוחנן. להאי קרא דלא תקרבו:

פתר לה. אבל אינו מחוור ולא רצה הש"ס להביאו:

ועוד. דבלאו הכי קשיא לדברי ר' יוחנן מן הדא דבעי עלי' שמואל בר אבא קמיה דר' זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו וכו'. דגבי שלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב בפ' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן דהאי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה וכתבה התורה בלשון יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ולמה יצאו שלמים מן הכלל אלא ללמד על הכלל כולי מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח והשתא קשיא לר' יוחנן דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק אי הכי נימא נמי בשלמים כן דמכיון שיצאו ללמד על הכלל ילמדו על הכלל גם לענין לחלק ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה שאם אכלן בטומאה בשוגג שחייב על כל אחת ואחת:

אמר ליה רבי זעירא לצורך יצאו למעט את קדשי בדק הבית שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. כך היא בסנהדרין שם ותיבת ומעילה הנדפס כאן ט"ס הוא. וכדאמרינן לעיל דדבר שיצא לצורך אינו מלמד על הכלל לחלק:

ולא מתניתא היא. סיומא דמילתא דר' זעירא הוא להשיב לשמואל בר אבא חדא דלצורך יצאו ועוד וכי לא מתני' היא דשמעינן בהדיא אין חילוק חטאות באוכל מהרבה קדשים בטומאת הגוף דאנן בריש פ"ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה וכו' וטמא משא"כ בקדשי בדק הבית מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין. הכי איתא בסנהדרין. כלומר ואי ס"ד דיש חילוק חטאות ביניהן א"כ לא היה להן להצטרף זה עם זה אלא דמכיון שהן מצטרפין אינן חולקין:

ולפי הגי' חולקין יש לפרש בתמיה דאם הך מצטרפין איך חולקין. ותיבות אמר ליה הכתוב כאן מיותר הוא וכן ל"ג לה בסנהדרין:

א"ר חנינא וכיני ויחלוקו ולא יצטרפו. כלומר מאי ראיה ממתני' דהתם להשיב לשמואל בר אבא דכן הוא מקשה דלר' יוחנן יחלוקו ולא יצטרפו והיא גופה קשיא אלא מדקתני דמצטרפין ש"מ דאינן חולקין ודלא כר' יוחנן: