פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:יז

יכול יהיו לוקין על התוספות. כך היא הברייתא שנויה ופליגי בה בפירושה דר' יוחנן מפרש לפי שיטתיה דה"ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה תוספת על המפורש בכתוב הוא ואסיקו לה בברייתא לפטורא:

ור' אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור שני פרקים הראשונים שנשנו במסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית הוא דאיירי שם ושנו בברייתא דאין לוקין על תוספות שביעית הואיל ואין נלמד מן הכתוב בתורה:

אית תניי תני וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא דשש שנים תזרע ולא בשביעית וללמד דעל שאר עבודות הקרקע אינו עובר אלא בעשה ומסייע לר' יוחנן וכדלעיל ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' דללמד על הכלל כולו ודוקא בשביעית ולאפוקי תוספת שביעית ומסייע לר"א:

מתניתא פליגא על ר"א. ברייתא היא בספרי פ' ראה בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך וגו' ודריש השמר בל"ת ופן הוא בל"ת וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה. ושם תעלה זו העלייה ושם תעשה דרשינן זו שחיטה וזריקה והרי למדין מן הכתוב הזה לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא ומדהקישן הכתוב במקרא אחד ללמדינו מה העלייה שהוא בעשה והרי הוא גם בל"ת דהא כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו עוברין עליהן גם כן בל"ת:

בגין דכתיב. השתא מסיק להקושיא אלא טעמא דבשביל דכתיב האי קרא שם תעלה וגו' והקישן הכתוב הא אילו לא היה כתיב האי קרא להיקישא לא הוה ידעינן שעובר על שחיטה וזריקה בלא תעשה כי אם בעשה ואמאי לא נימא נמי הכא דבא פרט העשה ומלמד על הלא תעשה דמה בהעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהל"ת כן אלא לאו ש"מ שאין העשה מלמד על הל"ת ואין הל"ת מלמד על העשה וקשיא לר"א:

מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים שם לא גריס להא כלל דהא לר' יוחנן לא קשיא מידי ול"ג אלא שלא תאמר וכו' דהאי שינויא לר"א היא דאיצטריך. ולגי' דהכא וכך היא בסנהדרין אפשר לומר דר' יוחנן אליבא דר"א הוא דמשני לה הכי:

שלא תאמר וכו'. כלומר ודאי אי לא הוה כתיב האי היקשא שפיר היינו למדין מעשה על הל"ת והאי קרא להכי הוא דאיצטריך שלא תאמר גבי שחיטה והעלאה כמה דתימר גבי שבת שאם חפר וחרץ ונעץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן מעין מלאכה אחת הן וה"נ הוי אמינא ודכוותה שחט וזרק והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן משום העלאה הוא דהזהיר הכתיב כדכתיב בקרא דהשמר לפום כן צריך מימר האי קרא שם תעלה ושם תעשה לחייב על כל אחת ואחת על השחיטה בפני עצמה ועל העלאה בפני עצמה ואזהרה הוא דילפינן מזה על זה ולעולם אימא לך בעלמא שהפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה: