פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ו:א:ח

טרפה שעשאה נבילה. שהיתה טרפה מחיים ונעשית נבילה שמת':

רבי יוחנן אומר חייב שתים. אם אכלה ואע"פ שעכשיו נבילה מיקריא לא אזיל שם טרפה מינה שהיה מחיים עליה ותרי לאוי איכא לאו דנבילה ולאו דטרפה שבכלל נבילה היא כדאמר רבי יוחנן לעיל דס"ל משום לאו דבכלל נבילה לוקה:

ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת. משום לאו דנבילה:

ודא. ברייתא מסייע לרבי יוחנן דטרפה שמתה לאו כנבלה לחודה הויא אלא עדיין שם טרפה עליה ובכלל נבילה מיקריא:

וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וגו'. ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ומה ת"ל וטרפה:

אם טרפה חיה. כלומר אי דמיירי בטרפה שעדיין חיה היא ותלש ממנה כזית בשר ואכלה והלא כבר נאמר נבילה דוקא שהרי אין טרפה מטמאה מחיים:

אם טרפה מתה. אם בטרפה שמתה וכבר נתנבלה אם כן הרי היא בכלל נבילה ומסיים בת"כ אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה והשתא מסיק לסייעתא דר"י דשמעינן מהאי ברייתא דטרפה שמתה לאו נבילה לחוד מיקריא דאל"כ קשיא ויימר נבילה היא ואמאי אמר ואם טרפה מתה הרי היא בכלל נבילה אלא ע"כ ה"ק דבכלל נבילה היא ועדיין שם טרפה ג"כ עליה ונפקא מינה דחייב עליה נמי משום לאו דטרפה וכרבי יוחנן:

טעמא דרבי יוסי. דקאמר רבי אלעזר בר"י לפניו האי סייעתא לדרבי יוחנן וקבלה מיניה ואף על גב דהאי קרא בטומאה כתיב מכל מקום ילפינן אכילה מיניה דמה"ט לרבי יוחנן חייב שתים ומהכא למד רבי יוסי דילפינן אכילה מטומאה. א"נ טעמא דר' יוחנן גרסינן:

לא תשקצו. רישיה דקרא הכי והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא פתח הכתוב באכילה דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם דכי אכיל להו משקץ נפשיה וסיים בטומאה אלא לומר לך כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן כדמפרש לה לקמן וש"מ דגמרינן אכילה מטומאה:

התיב רבי אלעזר. לרבי אבהו על הא דרבי יוסי בן חנינה הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכל שהן בנבילתן כדתנן פ"ק דאהלות האברין אין להם שיעור אפילו בפחות מכזית מן הנבלה מטמא ואפ"ה אכילתן בכזית דקס"ד דלכל הנבלות קאמר ואפילו בנבילת בהמה שהושוו אכילתן לטומאתן:

וקבלה. ומפרש הש"ס מהו וקבלה אם קיבלה רבי אבהו מיניה תשובה זו וקאמר דלא היא אלא כאינש דאמר בעל דיניה קובל עליו כך היה קובל על תשובה זו דלאו כלום היא כדרבי חייה בר בא דאמר לא כל הנבילות התורה השוות אותן ממש כטומאתן:

כל האכילות שבתורה כאחת. כלומר להא לבד הוקשו נבלות בהמה כשרצים דעובר עליהן על אכילתן משום לא תשקצו אבל לענין לעשות אכילה כטומאה בשיעורה לא הוקשו נבילות בהמה לשרצים:

התיב רבי חנינה הרי שמנה שרצים. טומאתן בכעדשה כדתנן באהלות שם ואפ"ה שיעור אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר דדם השרץ כבשרו הוא וכתיב בהו לא תאכלום כי שקץ הם ואין אכילה פחותה מכזית: