פת לחם, שער שני - שער הבחינה ה

כי הבחינה בכל אחד מהם ואם הצורך כו' אף שהאדם צריך מאוד לבחון בכל אחד מהם ביותר וכוונתו במלת יותר על הריבוי כלומר יותר ממה שנראה לאדם בהשקפה ראשונה אמנם אעפ"כ הקרוב אלינו וכו':

הקרוב אלינו יותר והגלוי לנו אמר הקרוב אלינו מצד קירוב המקום כי מה לו לאדם לילך ולחפש ברואים אחרים ולגשת אליהם לראותם ולהתבונן בהם הלא האדם קרוב אצל עצמו ועוד שידיעתו את עצמו גלוי אצלו יותר מידיעת שאר הברואים וע"ז אמר והגלוי לנו:

והוא הסיבה הקרובה כו' כמו שאמרו חז"ל בפסוק כי זה כל האדם שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה וקרא אותו סבה קרובה לפי שהוא ית' ברא עולמות הרבה נאצלים ומשתלשלים זה מזה והעולם הזה המושג לנו הוא האחרון שבהשתלשלות והרי הוא מסובב עפ"י סבות הרבה אמנם האדם להיותו אליו בבחינת התכלית הוא הסיבה הקרובה מכלם כי סוף מעשה במחשבה תחלה ומיד שעלה במחשבתו ית' מציאת האדם עלה במחשבתו מציאת העולם ואח"כ הסבות שיתהוה העולם על ידיהם והבן זה:

בהרכבת האדם ומולדתו יתבאר לקמן:

וחבור חלקיו חלקי מזגו מן היסודות והמרות:

והרכבת אבריו ותועלתם כו' איזה תועלת מגיע לכלל האדם מכל אחד מאבריו והוא מבואר באורך בספרי הרפואה גם בספר הישר לר"ת:

והצורך כו' מה הצורך שהביא לידי כך שיהיה נעשה בצלם אשר הוא:

בתועלותיו הם ענינים ששם הבורא יתברך בטבע בעבור תועלתו כמו תתו אותו לחמלה בלב יולדיו וחסרון שכלו והכרתו בעת ילדותו תועלת הבכיה בזמן הינקות ושארי ענינים כמו שמבאר הכל לקמן באורך:

ובכל מדה כמו הגובה והשפלות הכעס והנחת ודומיהן:

וכחות נפשו כמו הזכרון ווהמחשבה גם הכחות שמנו החוקרים הזן והמגדל והצומח והמוליד בדומה והכל יתבאר לקמן:

והעצמיים והמקרים איזה דברים הנמצאים באדם שהם לו בעצם במה שהוא אדם ואיזה נמצאים בו במקרה נוספים על העצם:

ותאותיו כמו אכילה ושתיה ומשגל:

ותכלית ענינו לאיזה תכלית נברא:

ובעמדנו על מה שזכרנו כלומר כשנשיג כל מה שזכרנו (מכנה להשגה עמידה ומליצה זו מצויה בלשון חז"ל כמה שאמרו אצל רבי מאיר שלא היו חבריו יכולין לעמוד על סוף דעתו כי בהשתדל מחשבת האדם להשיג איזה דבר היא מתנועעת ומעתקת עצמה מחלק לחלק בכל חלקי ההקש מהענין ההוא עד שתוציא לאור משפטו ומיד שתשיג תשקוט ותעמוד:

שהפילוסופיא ההתחכמות נקרא בין החוקרים פילוסופיא והיא מלה יונית ואמר שכלל ההתחכמות הוא ידיעת האדם את עצמו:

מסימן החכמה בו מחמת סימני החכמה הנראים בבריאת האדם:

להעיר המתעלם מי שהוא בטבע עצל ומתעלם צריכין אנו להעיר לבבו ולהעמידו על מה שהוא חייב כו':

ויביאהו לחקור כו' שאחר שיחקור בענינים אלו וחכו וטעם טעם ההשגה וצוף מתקה יביאהו זה להשתוקק ולחקור עוד מעצמו גם על מה שלא זכרנו:

על רוב חסדו וטובו אם בעבור בחינת כוונת החסד אף אם לא היתה ההטבה יוצאת לפועל לאיזה מניעה ואם בעבור הנאת קבלת הטובה:

אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך כלומר ע"י פליאות נוראות שאני מוצא בי בעצמי אני מבין פליאות מעשיך שבכלל העולם:

אל תחלת האדם וראשית הויתו תחלתו הם היסודות וראשית הויתו היא טפת הזרע כמו שמבאר והולך:

חסד אלהים עליו המוציאו חסד אלהים אשר עליו היום הוא שעמד לו גם אז להוציאו אחר אפסו כלומר להוציאו לגדר נמצא אחר היותו אפס:

צאתו מתכונת היסודות כו' ואח"כ כו' כי הנה זרע האדם הוא ממבחר הדם והדם בכללו הוא מתהוה מהמזון והמזון איזו שיהיה הוא צמח מצמחי הארץ והצומח הוא מורכב מארבעה היסודות וז"א שתחלת צאתו מתכונת היסודות אל תכונת צומח ואח"כ בבואו אל קרב האדם מתבשל ומתדקדק ומתהוה מזון נאות למזג האדם ואחר שהוא מסתנן בכבד ונבלע באיברים הוא מתדקדק עוד הדק היטב ויתהוה ממנו זרע ודם:

וממנו יעתק אל תכונת החיים שנכנס בו הרוח החיוני ואחר היותו ברחם אמו ארבעים יום נגמרה יצירתו והרי הוא בצלם האדם:

החי המדבר המת החוקרים שמו גדר האדם במליצה זו כי במלת המדבר שללוהו מן החי הבלתי מדבר ובמלת המת שללוהו מן המלאך שהוא חי בלתי מת:

בשינוים וגלגולים במלת שינוים כוון על השתנות מזג האדם בחדשי הריון ואח"ז מטבע היותו ברחם לטבע שאחר הולדו שאז מתחדש בו טבע אחר כידוע ובמלת וגלגולים כוון לענינים החוזרים חלילה כגלגל החוזר כמו מילוי הגוף במילוי הלבנה וחסרונו בחסרונה וכן חוזק אצטומכא בימי הקור וחלישותה בימי החום כידוע לרופאים:

בסבות מתחלפות גרסינן והגלגולים הם באים ע"י סבות מתחלפות וכו' ואמר סבות מתחלפות ומצועים שהסבות הגורמים שינוי במזג האדם הם מתחלפות באיכותן כמו הד' מרות שהם סבות פנימיות גורמות שינוי מצד התגברותן זע"ז כידוע ויש סבות חיצוניות כמו קור וחום ולחות ויובש ובין המתחלפות יש ממוצעים עומדים בתוך נוטים לזה ולזה כדרך כל שני הפכים שימצא ביניהם ממוצע וכל אלו הסבות אם המתחלפות ואם הממוצעות הם מתמידים כו':

מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן שהוא ית' חושב מחשבות לתקנת עולמו ומסבב אלו הסבות בהמשך הזמן כפי הנכון והנאות למזג האדם שע"י חילוף הסבות יתמזג ויעמוד בקו הבריאות וז"א במחשבה נכונה ואמר וחבור מתוקן שחבר הסבות זה בזה בחבור מתוקן מאד ע"י איכיות ממוצעות ביניהם דרך משל שחבור הקיץ עם הסתיו ע"י זמן האביב שהוא ממוצע ביניהם וזולת זה היה מזיק לגוף האדם:

סימני הטובה שהוא ית' טוב לכל והחכמה שהוא חכם ויודע בתקנת בריותיו על צד היותר טוב והיכולת על הוצאת רצונו לפועל כמו שביאר בשער הבטחון שג' תנאים אלו צריכין להיות במי שבוטחין עליו שיהיה ראוי לבטוח בו:

בשרשי חבורו הנראים לפי שהאדם הוא מחובר ומורכב מדברים הרבה רק ששני אלו הגוף והנפש הם השרשים הכוללים מכל כלל החיבור וקרא אותם נראים לפי שהפרטים שבכל אחד הם נעלמים כמו בגוף הקרבים והורידין הדקין והמרות ובנפש הכחות הנעלמות אשר בהירק כלל הגוף והנפש הם נראים כלומר מושגים בכללותם שהגוף הוא מושג לחוש הראות והנפש מציאותה מושג בשכל מצד הרגשת הגוף ותנועתו בהמצאה עמו והעדרם בהסתלקם ממנו:

וטבעים שאינם דומים כי הד' מרות לכל אחד טבע מיוחד גם איברי האדם חלוקים בטבעיהם כידוע לרופאים:

חברם בגבורתו וכו' על היסודות אמר חברם בגבורתו שהרי יש בהם הפכים הם האש והמים שכ"א מתעצם על חבירו להפילו או לגרשו מגבולו והוא ית' בגבורתו חבר אותם ועצר כחם לבל יתגברו זה על זה ועל הטבעים שזכר שאינם דומים אמר וקשרם בחכמתו כלומר שאף שבטבע כל דבר ישכון במנוחה עם הדומה לו וידיעת ההפכים אחד שהבלתי דומים אין ביניהם שכונה טבעית רק מקרית והמקרה לא יתמיד רק שהוא ית' קשרם בחכמתו בקשר של קיימא שיתמיד חברתה משך זמן רב:

גוף עומד פי' מתקיים על ענינו:

מתאחד במראיתו מתחלק בטבעיו שגוף האדם נראה לעינים עשת אחד ולפי הנראה ידמה שהוא ממהות גוף אחד אמנם אעפ"כ יש בו טבעים חלוקים כנ"ל:

עצם רוחני אוירי איני יודע מה כוון במלת אוירי אחר שאמר רוחני והרי רוח ואויר דבר אחד רק שזה לשון תורה וזה ל' חכמים ונראה לי שכוון בכאן במלת רוח על הרוח הנושב ובמלת אויר על העומד בשופי והשקט וכוון בזה לשתי פעולות הנפש הידועים לנו הפעולה הא' היא הנשימה שבאדם המתיחסת לאף ונקראת רוח כמ"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפו ואמר נשמת רוח חיים לפי שהאדם מתנשם ברוח ועי"ז הריאה מרחפת בכנפיה על הלב לקרר חומו כידוע והרי זה דוגמת הרוח הנושב והפעולה השניה מלואה בגוף כאמרם ז"ל מה הקב"ה ממלא וכו' כך הנשמה מלאה כל הגוף ואם ימצא בגוף חלק רק ממנה מיד החלק ההוא מת לשעתו וזהו דוגמת האויר הנח שהוא ממלא כל חלל העולם ואין רק ממנו אפי' נקודה קטנה כמבואר במורה:

רוח החיים והחום הטבעי והדם והגידים אלו הארבעה כסדרן הם חונים זה בתוך זה שהרוח החיוני משכנו בחום הטבעי וחום הטבעי משכנו בדם והדם הולך ובא ברצוא ושוב בתוך הגידין:

והעורקים הם הגידים הרחבים המתפשטים לקצות הגוף ובהם הדפיקה הבחינה לרופאים והם שני מינים ידועים לרופאים:

לשמרם ולהגן עליהם אמר לשמרם מן הבא להזיק בכוונה ועל המזיקים בטבעם בלי כוונה כמו הרוח הקר אמר ולהגן עליהם:

הבשר והעצמות כבר נאמר בדברי הרופאים שהבשר בא להגן מן הרוח הקר והעצמות מעמידין הבשר על עמדו וגזרתו כי לולא הם היו חלקי הבשר מתכפלים ומתכוצים כטלית מקופלת כנ"ל:

והמיתרים הם הגידים הדקים הלבנים הצומחים ומתפשטים מן הבשר ועולים על קצה העצם ומתלכדים בו ואוחזים אותו והעור הוא מגין על הבשר כי בלתו היה הבשר עלול להתמסמס לרכותו בנגיעתו בדבר קשה קצת:

והשער תועלתו ידועה לחמם הראש גם לדחות על ידו המותרות המתהוות בראש מרבוי האדים העולים אליו תמיד מחלל הגוף:

והצפרנים תועלתם להגן על קצה האצבעות שלא יתמעך בשרם ע"י רוב השתמש האדם בהם תדיר בכל הדברים וגם הם מוציאות מותרות מאברי הקצות:

חנות הבורא לשון חנינה:

בטן אמו למצע להיות לו במקום יצועי המטה שהאדם שוכב עליהם:

בתחלת ענינו בתחלת הויתו:

במקום שמור ומבצר נצור כפל המליצה נגד שני מיני נזק האפשרית לפול בחוקו דהיינו הא' יד האדם או איזה בע"ח המזיק בכוונה והב' מזיק טבעי בלי כונה כמו קור וחום ונגד זה פרט אחריו ג"כ ב' בחינות באמרו עם המגן החזק והמחסה הנבצר שמלת מגן הונח על המגין בכונה זה נגד המזיק בכונה ומחסה נקרא מה שחוסים תחתיו שלא בכונה ממנו וזה עד המזיק שלא בכונה כי הבטן הוא מחסה מקור וחום ממילא והאם בכללה היא מגינה על עצמה בדעתה מן אדם או איזה בע"ח העומד עליה להזיקה:

ועם המזון המזומן כאשר אמרו חז"ל אוכל ממה שאמו אוכלת ואמרו שמזונו מגיע אליו דרך הטבור:

עד שיחזק על התנועה והתנודה שיהיה חזק בכחו ויעמוד על תכונת התנועה והתנודה שיהיה יכול להניע ולהניד את עצמו והוא מלשון נע ונד. והנה מלת נע הונחה על תנועת הגוף אף שאינו נודד ממקומו בכללו רק שעיקרו וכינתו על הרגשת הגוף בטירודו ותנועת איבריו והוא היפך השלוה ומלת נד הונח על בחינת היותו נודד ממקומו וממיר אותו וקין נתקלל בשתיהן נע ונד ות"א מטלטל וגלי. והנה הולד בירח רביעי וחמישי הוא מתחיל להתנועע קצת והאם מרגשת בזה לפרקים ובודאי יש לו איזה תועלת בתנועה ההיא וזה כוון באמרו על התנועה והנה כבר אמרו ז"ל ג' חדשים ראשונים הולד דר במדור התחתון ואח"כ הוא נודד עולה מתחתון לתיכון ואח"כ מתיכון לעליון וע"ז אמר תנודה ודוק:

וכל אשר יגדל ירבה מזונו שאלו היה כמות המזון בשיעור אחר לא ימלט או שהיה השיעור יותר מצרכו בתחלת גדולו והיה נזוק ממנו או שהיה בלתי מספיק לו בסוף גדולו וע"כ צ"ל שהוא מתרבה עם גדולו:

מבלי תחבולה כו' ולא דבר כו' במלת תחבולה הכוונה בבחינת המצב כמו ד"מ שהיה מתחכם להוציא ידיו ורגליו אחד אחד ולא בבת אחת מפני צרת הפתח ובאמרו ולא שיעשה שום דבר כו' הכונה בעשיית שום דבר מבחוץ כמו שתאמר שהיה משתמש באיזה דבר לדחוק כותלי בית הרחם להרחיב דרכו:

החכם הרחום וחנון שהוא מרחם עליו שלא יוזק בצאתו בדרך צר ובחכמתו שם בטבע בית רחם האשה להתפרק ולהתרחב בעת ההיא בכדי לעשות לו דרך מעבר בטוח:

הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות כו' וכבר ביארו חז"ל המקרא הזה ואמרו היעלה הזו אכזריה על בניה ובשעה שהיא מגעת לפרק הלידה היא עולה לראש הר גבוה ומתכונת להוליד בשפת ההר בכדי שיפול הולד וינפץ בנפלו והקב"ה מזמין לו נשר באותו עת ומקבלו בכנפיו והאילה הזו רחמה צר וכשהיא כורעת לילד מזמין לה נחש ומכישה ברחמה והוא נפתח:

ויהפוך הדם כו' לחלב בשדיה וכן אמרו חז"ל הדם נעכר ונעשה חלב:

נגר ערב מלשון מים המוגרים לשון זיבה ובדברי חז"ל נמצא חד גיסא נגרא (בבא בתרא)

איננו רב כו' כלומר שאם היה מתרבה בבת אחת היה בזה שתים רעות א' שהיה על אמו משא כבד והשנית שע"י רבויו היה נגר וזב מעצמו מבלי מציצה:

שיחנק בו לפי שהיה בא אל גרונו פתאום בשפע רב:

לראות המראים הגוונים:

טרחו עיקר הנחת מלת טורח על הרעיון הבלתי שוקט בפנותו אנה ואנה באיזה צורך:

ועמל גדולו היא היגיעה בפועל:

מחתול החי"ת בחיר"ק והוא הליפוף שכורכין ומלפפין אותו בסמרטוטין לישב איבריו ולהושיבם והוא מלשון הכתוב והחתל לא חתלת (יחזקאל י"ו):

ולנהלו לאט כשהוא מתחיל לצעוד ברגליו מנהלים אותו לאט לפי קט כחו ופעמים שאביו או אמו נחוצים למהר הליכתן לאיזה צורך ומצטערים בהתמהמהם והתנהלם לאט לרגל הילד המתנענע לילך עמהם:

ולדחות מעליו כל נזק על כרחו שהרי הנער חסר לב ומסרך דרכיו לפנות בשעשועיו גם לדברים המזיקים כמו לאחוז בידו תער הגלבים או לתפוס אוד בוער ולהתגרות בכלב רע וכדומה לזה וכשמרחיקין אותו מאלו הדברים הוא צועק ובוכה ומעגם נפשם בצעקתו:

לא יקוצו בו אבותיו כל דבר שדעתו של אדם נלאה לסובלו נאמר שהאדם קץ בו כמ"ש ויקוצו מפני בני ישראל:

ומיעוט הכרתו מה שהם כו' שכשמקבל הטובה יודע ומכור בטזבה שזולתו מטיב לו ובטרחו שהוא טורח עבורו ומחזיק לו טובה עי"ז דעת המטיב נוחה ומתפייסת בזה על טרחו מה שאין זה בחוק הילד:

מטרהו וסיפוקו ומשאו טרחו הוא טרדת דעתם עבורו וסיפוקו שמחסרים לעצמם בכדי להספיק לו צרכיו ומשאו כמשמעו שנושאים אותו בחיקם כאשר ישא האומן וכו' ובכלל זה משא שמירתו מנזק כאמור למעלה:

תגדל הדאגה לו מלבם מלת לו הוא במקום עליו כמו ודאג לכם (שמואל א י') כמו עליכם ומלת מלבם במ"ם הכוונה על ההגלות והראות דאגתם עליו לזולתם שהכאות הנפשיות נכרות ונראות מן הלב ע"י תנועות חיצוניות כי לב שמח ייטיב גהה וברוח נכאה פנים נזעמים:

על סדר ודלוג שבתחלה אין הנער יכול לדבר רק מה שמלמדים אותו איזה נוסח דברים מסודרים ואח"ז הוא מתבונן בהבנת מליצת הדברים וכמכוון מה ומצרף הדברים מעט מעט מכל נוסח כפי הנצרך לענינו וממילא הוא מוכרח לדלג מנוסח לנוסח ולהשמיט מכל נוסח המלות הבלתי נצרכים לו:

וכחות נפשו הזן והמגדל וכן השומר והזוכר ודומיהם:

קצת המוחשים מקצתם שיכיר שזה המוחש צריך להשיגו בחוש הראות וזה בחוש השמע וכן בשאר:

וקצת המושכלות כו' כלומר גם במושכלות יכיר קצתם מקצתם דרך משל איזה שייך להשתמש בכח הזוכר ואיזה בשומר:

ומרוב הטובה על האדם כלומר גם זה אחד מן הטובות הרבות שהטיב הוא ית' לאדם בטבע בריאתו:

שאיננו משכיל ולא מכיר כו' שאין לו ידיעה לא מצד השכל ולא מצד כח ההכרה שכח ההכרה הוא דבר זולת השכל שגם שאר בע"ח יש להם כח הברה אף שאינם משכילים:

בהנהיגם עצמם שהם יכולים להנהיג את עצמם בצרכיהם ואין תלויה בהנהגת זולתם כמוהו שאין הנהגתו מסורה לרצונו:

ומהירות תנועתם משא"כ הוא שלחלישות כח תנועתו בכבידות:

ונקיותם והוא לחלישות כח המחזיק שלו והתעכבו במקום אחד על כרחו הוא מתגולל בצואתו ומימי רגליו ומתלכלך בהם:

הדאגה והיגון דאגה על כל פרט מפרטי חסרונותיו ויגון הוא תוגה כוללת על שפלות ענינו:

ומן התימה בענין בכיתו שענין הבכיה הנמצאה בטבע הילד הוא מפליאת חכמת המתמיהים:

מדעת מאורעיה מחלאים רעים שהיו באים ח"ו ע"י הליחה ההיא:

מאורעיה מקריה:

שלא ימנע מאכול כו' שאם היו הראשונות נופלות כלם בבת אחת ולא בזה אחר זה אע"פ שיצמחו אח"כ לא היה יכול לאכול בין כך לכך:

חלאים ומקרים מכאיבים חלאים הם הקבועים ורעתם נוגעת לכלל הגוף ומקרים מכאיבים הם הבאים במקרה כמו מורסא באיזה אבר או עקיצה ע"י מחט ברזל וכדומה לזה שכל רעתו הוא רק הרגשת הכאב באשר הוא שם:

כדי שיכיר העולם כו' שיכיר מהות העולם איך הוא עלול להשתנות על האדם משלוה לצער לידע שאין לבטוח בו ובשלותו רק להיות מפחד תמיד ולהחסות בצלו ית':

ולא יעלם ממנו ענינו אמר זה על המקרים המכאיבים שזכר ולפי שאין בהם די מסת הכרת העולם בהחלט אמנם עכ"פ ינצל מההפך שלא יעלם ממנו ענינו בהחלט כי ע"י הרגשת הצער הקל יצייר הרגשת הצער החזק כי החלק הקטן סופר את הגדול ד"מ על ידי הרגשת הצער בהכחת שבט מכה אחת יצייר הרגשת מאה הכאות אעפ"י שלא יהיה הציור חזק כציור מי שנוסה במאה הכאות אמנם אין הציור נעלם ממנו לגמרי משא"כ מי שלא נוסה בהכאת שבט כלל:

שיבטח בו וימשלו בו תאותיו שע"י שהיה יושב בטוח בעולמו בלתי מפחד משינוי הצלחת הזמן היו מושלים בו התאות:

בתועלת אברי גופו כו' ואופני תקנתו שהאברים מהם הנצרכים בהכרח לשמירת גופו לקיום ומהם שנבראו בכדי שיהיו על צד היותר טוב וכמו שאמרו החוקרים בכפילת כלי החושים ועל הבחינה הא' אמר בתועלת ועל הב' אמר לשון תיקון והבן:

שורש העצבים הם הגידין הרחבים:

והרחם באשה:

ואשר יעלם ממנו כו' מה שנעלם ממנו הוא יותר ממה כו':

בהגיעו המזון אליו ובחלקו גרסי' בוי"ו ראשונה והחי"ת בפת"ח:

להודות לבוראו ולשבחו ההודאה היא הכרת הטובה והיא גורמת לשבח המטיב במדת טובו:

אל תעלה מוכנת תעלה העי"ן בקמץ והוא החריץ העשוי להמשיך המים ממקום למקום:

אין בה עיקום ולא עוות מלת עקום הנחתו הראשונה על המותר כמו שאמרו עקם הכתוב שמונה אותיות כו' ומזה נאמר על הקו המורכב משני קוים ישרים משונים במצבם ומתחברים בקצותם כזה % שהוא קו עקום שאחר שהמרחק שבין שתי קצותיו הוא פחות ממנו הרי יש בו מותר נוטה לצד והוא הזויות מעוות נאמר על הקו המקולקלת בכללו מהילוך הישר כזה % שאין בו אפילו חלק אחד ישר כי עוות הוא לשון קלקול ומזה נאמר על קלקול המעשה עון:

הקנה נבוב חלול:

האויר הולך אל הריאה בקנה כלומר דרך הקנה ותועלתו לרחף על הלב ולקררו מחומו:

עזר להעביר כו' שהוא מתנועע ומגביה עצמו ומגלגל המאכל לבית הבליעה:

בשיעור ובכונה שע"י עיכוב השפתים הוא מתגלגל מעט מעט לפיו שאלו היה בא בשפע רב בבת אחת היה נחנק בגרונו ובאמרו בכוונה כוונתו שלולא השפתים היה לפעמים בא המשקה לתוך פיו שלא ברצונו דהיינו אם יקרה שאדם זולתו שפך איזה משקה בחמת רוחו דרך זרה הלאה ובפתיחת פיו היה הקלוח בא בזרם לגרונו משא"כ עתה שהשפתים הם סותמים הפה ולא תבא אליו משקה כי אם בפתיחתו אותם ברצונו וכוונתו:

המקבל המאכל ומגיעו אל האצטומכא שהרי אין סבת הגעת המאכל לאצטומכא בטבע הנפילה ממעלה למטה שהרי בצרת המעבר בושט היה מתעכב ומסתבך בקל ומה גם בהיות האדם שוכב או מוטה שאז הושט והאצטומכא שוים בגבהם ועל כרחך הדבר מובן שיש כח מיוחד לכך למשוך המאכל ולהובילו בחזקת היד מן הושט אל האצטומכא:

המעכב המאכל כו' שלולי כך כאשר בא כן ילך מן האצטומכא בלתי מבושל ולא היה דבר ממנו נבלע באברים:

הדוחה הפסולת שלזו הפעולה ג"כ מוכרח להיות כח מיוחד שהרי הפסולת הולך בדקין דרך מעברים צרים וארחות עקלקלות ועושה פעולתו ג"כ בשכיבה כמו בעמידה:

שיש בו עבדים ונציבים כו' שיש בו עבדים ויש בו ג"כ נציבים כלומר שרים ממונים כמו שמבאר:

לצרכי העבדים ולהגיעם כו' שהוא מוכן לקבל הדברים המובאים לשם שהם הדברים הנצרכים לעבדים כמו בר ולחם ומזון לזון אותם ובגדים להלבישם. ולהגיעם להגיע הצרכים ההם אל גזבר וכו' והכונה על הכח המושך שהוא מושך המזון הנצרך לכל האברים שהם העבדים ומגיעהו אל האצטומכא שהוא דוגמת הגזבר:

ולאצור אותו להחזיק אותו בבית עד שיהיה מוכן ומתוקן והכונה בזה על הכח המחזיק המזון באצטומכא עד שיעשה המבשל פעולתו:

להבין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו הוא מובן ליודע תכונת הבישול הזה ואיכותו:

מן הזבל והלכלוך זבל נקרא הגם והקשה ולכלוך היא הליחה הרכה:

האיך יהיה ענינו בצרכיו בהנהגתו את עצמו ותנועותיו:

מה שיש לו מה שיש לו ממון אצל אחרים שלוו ממנו או שהפקיד בידם ומה שיש עליו מה שמגיע לזולתו חוב עליו:

מי שהטיב לו ומי שהרע לו בגוף ועל הממון אמר מי שהועילו ומי שהזיקו בממונו:

אם דרך בה אף ע"פ שדרך בה הרבה פעמים אינו מכירה:

אם יהגה בה אע"פ שיהגה בה ויתעסק בלימודה כל ימיו:

ולא יועילנו נסיון שהרבה דברים נודעו ע"י נסיון כמו בסמי הרפואות שכתבו הרופאים שרובם נודעו עפ"י נסיון ולולי הזכרון מה יועיל הנסיון לידיעה קיימת הלא במעט קט ישכח ממנו נסיונו:

ולא ישקול דבר במה שעבר ועל מה שעתיד להיות במה שיהיה הכונה שלפעמים אדם שוקל דבר ההוה נגד דבר העבר כמו שאמרו עבדי דוד הנה בהיות הילד חי דברנו אליו וכו' ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה (שמואל ב י״ב:כ״א) וכן אמרו אליו אחרי כן בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת קמת וכו' ולפעמים אדם שוקל דבר ההוה נגד דבר העתיד להיות כמו שנאמר הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם אף כי אחרי מותי ומשקלות כאלה נצרכים לבני אדם בעסקיהם וז"ש ולא ישקול דבר וכו' וסיים ואמר במה שיהיה כלומר שבאיזה דבר יהיה מה שיהיה האדם נצרך לפעמים למשקל זה בעבר או בעתיד ולולי הזכרון היה המשקל הזה נעדר ממנו:

קרוב להתפשט כו' שיהיה קרוב למדרגת מי שהוא מופשט ומשולל מגדר אנושי כמו המטורפים וחסרי הדעת ר"ל:

לא היה נשאר האדם מבלי עצב שאם לא היה שוכח הרעה שבאה עליו כמו מיתת בן יקיר ר"ל היה נעצב עליו כל ימיו וכן בשאר רעות:

ולא היה טורדו כו' ששום דבר שמחה משמחת העולם לא היה ביכלתה להטריד לבו ולהסיח דעתו מן העצב ההוא אחר שלא היה השכחה והיסח הדעת בכחו כלל:

ולא היה נהנה כו' שבקודם דבר בזכרון הרעה שעברה עליו ועכשיו מדבר בבחינה בהאדם נעצב בהעלותו ברעיוניו הפגעים והמקרים המתרגשים בעולם לפעמים ודואג פן גם עליו יעבור הכוס שעבר על הרבה מבני העולם ואם היה ציור זה מונח ברעיוניו תמיד לא תערב לו כל שמחה אחר שגם בזמן עצם שמחתו היה לבו חרד ודואג וכמו קול פחדים באזניו:

ולא היה מקוה מנוחה ממקנא כך הנוסחא בדפוס מנטובא שנת שי"ט והיא הנוסחא האמיתית וקרא מקנא לאיזה אדם הנוטר איבה בלבו עליו על איזה דבר כמ"ש ויקנאו בו אחיו והכונה שאם הוא יודע באיזה אדם שהוא חושב רעה עליו לא היה מקוה לנוח ממנו כל ימיו כי עכשיו שנמצא כח השכחה בב"א אומר זה בלבו לא לעולם יטור לי כי בהמשך הזמן יהיה נשכח ממנו סבת המשטמה ואז אנוח ממנו כמו שנאמר עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו כו' וזה שמסיים ולא התעלם ממלוך כלומר אחר שלא היה שום תקוה לשכחת המשטמה היה תמיד ירא ודואג ונמלך להתנכל בתחבולות ולהזהר ממנו ובדפוסים החדשים הנוסחא ולא היה מקוה מנוחה ממקוה וטעות המעתיקים הוא ונדחקו המפרשים מאד בכונתו:

אשר יחד בה האדם שהאדם מיוחד משאר בע"ח במדה זו משא"כ בשאר מדות שהם נמצאים גם בשאר בע"ח כמו הזכרון והשכחה והכעס כמו שנזכר בדברי החוקרים:

מה גדלה מעלתה אף קודם צאתה לפועל היא נקראת מעלה כמו שהכח הדברי הוא מעלה באדם אף בשעה שאיננו מדבר ואח"ז בצאתו לפועל מה רב תועלתו ותקנתו או אמר גדלה מעלתה בבחינת האדם המשתמש בה שהוא מקבל עילוי על ידה כמו בכל המדות הטובות שהאדם מתעלה בשימושו בהם ובבחינת המקבל טובה על ידה אמר רב תועלתה כמו בקיבול אכסנאות שזכר שהמקבל האכסנאי הוא המתעלה בזה והאכסנאי הוא מקבל התועלת:

תועלתה והקנתה תועלת נקרא דבר המוסיף טובה כמו קיבול אכסנאות ומלאות משאל ובתיקון כוון על הצלה מנזק והוא נגד התרחקות מן הרע שזכר:

ולא מקיימים דבר דבר הבטחה שהבטיחו:

ומתרחקים מן הרע מוסב על מלת לא:

עד כי דברים רבים כו' כלומר בא וראה איך מדה זו כחה גדול שהרי היא מונעת האדם יותר מצווי התורה ופחד עונשה על המרי:

כי כל אשר יעשה מכל אלה כו' כלומר שאם תאמר הלא גם עתה שהמדה הזאת נטועה בבני אדם נמצאים בני אדם פועלי רע מאחת מהנה שזכר ועל כרחך שאין המניעה תלויה בה לזה אמר שכל מי שתראה אותו עושה מאחת מהנה תדע נאמנה שהפשיטו מעליהם כסות הבושה בחזקת יד בחירתם הרעה ואמר כסות הבושה מלשון הכתוב נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתני:

ולא יודע עול בושת העול הזה אינו יודע ומכיר מדת הבושת. עול העי"ן בפת"ח והוא שם התואר לעושה עול כמו גנב:

ומן התימה הגדול שהוטבע כו' כלומר זה הדבר הוא אחד מן הדברים המתמיהים בהשקפה הראשונה אמנם במעט התבוננות תשובתם בצדם דהיינו שלכאורה יפלא מאד מדוע שם הבורא ית' כח הבושה בטבע בני אדם שיתבוששו זה מזה למה לא נמצא בטבע האדם כח הבושה כ"כ מפני הבורא שבוודאי הוא מחוייב יותר מצד השכל שהרי הוא ית' משגיח עליו תמיד וכל תנועותיו הם לנגד עיני כבודו ית' אך כונתו ית' בזה שלא יהיה האדם מוכרח בטבע לסור מרע ולעשות הטוב בעיניו ואם הוה כן היה חיוב הגמול ממנו חלש כלומר שלא היה הוא ית' מחוייב לשלם לו גמול לפי שהיה כמו מוכרח ולא כפועל בבחירה:

מדרך הבחינה היא הבחינה הכוללת שעליה יוסד השער הזה דהיינו הבחינה בסימני החכמה שהאדם מבחין בברואים ומשיג ע"י רוממות הבורא יתברך:

ובידיעת מה שאנו חייבים כו' ועי"ז יתבונן כמה אנו מקצרים בעבודתו ית':

בושו והכלמו כו' נגד הקצור בב' בחינות בסור מרע ועשה טוב:

אשר בהם יחדנו הדל"ת קמוצה כלומר בהם יחד אותנו משאר בע"ח שאינם משכילים:

אין תועלתם לנו כו' התועלת המגיע לנו מן השכל וההכרה אינה נעלמת מאתנו:

בהנהגת גופינו והסדרת תנועותינו מבלעדי מי שפקדו כו' כלומר שע"י שהוא רואה אנשים שחסר מהם השכל וההכרה לסבת איזה פגע שאירע במוחם כמה רבה רעתם בהנהגת גופם וסדר תנועותיהם עי"ז הוא מכיר רב תועלתם ואמר הנהגת גופם בענין אכילה ושתיה ומשגל וסדר תנועותיהם בשאר תנועות בהקדים המאוחר ואיחור המוקדם ואנו רואים שאיננו כמותם אנו מכירים ע"י זה תועלתם וז"א מבלעדי מי כלומר שאין אנו כמותם:

לא יכילנו זמן אין הזמן סובל אותו כי אדרבא הוא יתברך סובל הומן כי הוא חדשו כמו שכתב הרמב"ן במלת בראשית ברא וגם איננו יתברך מוגבל במקום כשאר הנמצאים כמ"ש ז"ל בפסוק הנה מקום אתי:

המקויימים בעולם התקועים בברואי העולם:

וחיוב עבודתו לאשר כו' שאנחנו מחוייבים לעבוד אותו לפי שראוי לו העבודה לפי רוממותו וז"א לאשר יאות לו:

הכוללות והמיוחדות מבואר למעלה:

יאמן אצלנו ספר כו' יאמן היו"ד בציר"י כמו לא יאכל חמץ כלומר יקובל אצלנו לאמונת אומן:

הוא בא לידי חשבון וזה תכלית האדם לקבל גמול מעשיו וזה בלתי אפשר בלי חשבון:

המוחשים והמושכלים במלת מוחשים כונתו על הרכבת החושים ד"מ כשראה פעם אחד ראובן משורר אחר כך כשהוא רואה את ראובן הוא יודע שהוא המשורר גם הכונה שע"י השכל הוא מבדיל בין מושגיו ויודע מה מהם נודע לו בהשגת החוש ומה מהם בהשגת השכל כמו שבאמת אנו רואים בחלושי הדעת שהם מדמים השגת החוש לשכל כמו נפילת האבן מלמעלה למטה נדמה להם כאלו הוא מחוייב בשכל לכן רבים מהם מכחישים מציאת ישוב העולם חדש הנקראים אנט"י פעד"ס (פי' נוכח הרגלים) באמרם איך לא יפלו מן הארץ לשמים וכאלה רבות עמהם ערבובי השגות המשבשים דעתם:

מה שנעלם כו' מן הנראות כלומר שהם מן השייכים להשגת הראות ואעפ"כ הם נעלמים:

כנסיעת הצל שע"י שהאדם רואה עמידת הצל במקום אחד ומוצא אותו אחר שעה במקום אחר ברחוק מן הראשון הוא שופט בשכלו שע"כ צ"ל שנעתק מן המקום הראשון קו לקו ועבר בכל חלקי הבינים והנה אף שהעברת הצל על המקום הוא מן הדברים השייכים לחוש הראות אמנם אעפ"כ הוא נעלם מהרגשת החדם להיות העתקתו דקה מן הדקה רק השכל מרגישו אחרי מוצאו אותו ע"י חוש הראות במקום אחר גם אם העלים עיניו בין כך לכך:

ומעשה הטפה כו' בצור החלמיש שבהטיף מים במקום אחד על צור החלמיש טיף אחר טיף משך זמן רב מוצאין בו אח"כ נקב קדור מפולש מעבר אל עבר וגם בזה אף שאין יכולת בחוש הראות להבחין כמות הטשטוש של כל טפה ביחוד למיעוט כמותה אמנם השכל מודיע שעל כרחך כל טפה וטפה קרקעה וטשטשה אותו טשטוש מה שאל"כ מאין נקדר בהמשך הזמן שהרי כח כל הטפות שוות והבן:

בין האמת והשקר ובין היתר והחסר כו' הנה האדם צריך להיות שלם בג' בחינות דהיינו בדעות ובמדות ובפעולות כמו שדברו בזה החוקרים. והנה על הדעות אמר אמת ושקר כמו שתאמר שאמונת האחדות באלהות הוא אמת והרבוי הוא שקר וכן בכל עניני התבוננות במחקריות גם היתר והחסר כמו שהאל יתברך הוא מרומם על כל ברכה ותהלה והפכו בשר ודם הוא חסר הרבה מתהלותיו ועל הפעולות אמר הטוב והרע כמו שעשות חסד ומשפט הוא טוב והעושק והחמס הוא רע ועל המדות אמר המשובח והמגונה כמו שהענוה היא מדה משובחת והגאון והגובה היא מגונה:

ובין הראוי והאפשר והנמנע הם שתי קצוות וממוצע כי בראוי כונתו על מה שקראוהו החיקרים מחוייב כלומר שהשכל מחייב היותו כן והנמנע הוא הפכו והאפשר שהוא הממוצע בין המחוייב והנמנע כינו אותו בשם מסופק ומלת אפשר הוא נגזר מן פושרין שהוא הממוצע בין חום לקור:

להעביר שאר מיני חיים בשכל ירדה האדם על הבע"ח ויכבשם לעבודתו:

בתועלותיו כשור לחרישה וחמור למשא ודומיהן והוא אהבת המועיל:

והנאתן כשה לצמרה וחלבה והוא אהבת הערב:

מקומות הכוכבים כל כוכב משבעה כוכבי לכת באיזה גלגל מקומו גם כוכבי שבת מי מהם בחגורה ומי מהם באיזה צורה ממ"ח צורות הידועות לתוכנים ומרחקיהם מכדור הארץ זה מזה:

ותנועות גלגליהם איזה מהם מתנועע ממזרח למערב ואיזה בהיפך ואיזה נוטה באלכסון:

ויבין הערבים וההקשות שבחכמת השעור חכמת השעור הוא חכמת החשבון והנדסה ויש בהם דברים נערכים ד"מ בחשבון שאנו אומרים כערך ד' אל י"ב כן ערך ו' אל י"ח ובהנדסה כערך מרובע זה הקטן אל מרובע זה הגדול ממנו כן ערך העיגול הנעשה בתוך מרובע הקטן אל העיגול הנעשה בתוך מרובע הגדול וכדומה לזה יש הרבה דברים והקשות הם הדברים שחוץ שחוץ למבוקש שמקישים בהם ובאים על ידם להשגת המבוקש ובלשוננו אן שלאקי"ן ד"מ בחשבון כמו חשבון השקר שע"י שמקישין בחשבון שקרי מגיעין לידיעת האמתי המבוקש ובהנדסה רוב המופתים בגוים על הקשות ד"מ לידיעות מדת קו האלכסון ממרובע ארוך אנו צריכין תחלה להקיש במחקר אחר דהיינו שהשטח שלמעלה מן קו האלכסוני הנעשה מזוית איזה מרובע לזוית המשולש הנוסף עליו הוא חצי שטח המרובע ההוא וכל הדוגמאות שהבאתי לך הם רק אחד אחוז מהמון הנמצא בהם בדוגמא זאת. ולשון הקשה הוא לשון פגישה וחבטה בדבר ההוא כמו מקיש על הדלת גם ההקש הנאמר במדת התורה הוא מענין זה למבין ואיננו מלשון שווי ודמיון כמו שלועזין המלמדי תינוקות:

שאר כל מדות האדם כמו הכעס והנחת הנדיבות והכילות כולם הם לתועלת האדם כי לכל זמן ומקום מיוחד כמו שהאריך בזה בשער עבודת אלהים ואמר בתכלית התקנה להנצל מן הרע והתועלת במה שהוא עצהי"ט:

אשר יליץ בהם וכו' ויבין מהם כו' כלומר ששתי תועליות מגיעות לכל אדם מן הסדרת הדברים הא' שהוא יכול להמליץ כונת רצונו לזולתו והב' הוא ההיפך שזולתו יכול להמליץ לו ויכול להבין כונת זולתו בזה:

קולמוס הלב הוא מליצת הכתוב לשוני עט סופר מהיר (תהילים מ״ה:ב׳) שכמו שהקולמוס מודיע רצון הכותב לרעהו הרחוק ממנו כן יודיע הלשון מחשבת הלב וזה בענין ההודעה ויש תועלת בלשון שהוא בדוגמת מעשה כמו הקילוס לראוי לו והעסק בתורה והשבח לבורא ית' והוידוי בדברים לפניו שאין ענינם דרך הודעת מחשבם רק המעשה נרצה בעצמו והוא דוגמת שליח השלוח לעשות דבר משלחו וע"ז אמר ושליח המצפון:

צוות בחבירו שהרי כל עצמו שהאדם מתחבר בחבירו הוא ע"י הדיבור שהוא מדבר עמו ובזולתו היה כבהמה שכל אחת בודדת לעצמה:

היתרון יתרון חכמתם זה על זה:

ברית כרותה שבני אדם כורתים ברית זה עם זה באלה ושבועה:

ישוב האדם מתודה ואומר כזאת וכזאת עשיתי ולא אשיב עוד לכסלה:

ומבקש כפרה על העבר:

הראיה כו' שדברי פי חכם חן והסכל ירבה דברים:

האדם הוא הלב והלשון ובו השלמת כו' באלו השתי מלות נשלם גדר האדם דהיינו הלב והלשון:

גדר האדם כו' כלומר שהרי גדר האדם הוא חי מדבר מת והרי בחיים ובמות הוא משותף עם הבהמה וא"כ נשאר גדרו הדבור לבד וז"א בו נבדל מן הבהמה כלומר מכל הג' מלות הנ"ל אין הבדלו מן הבהמה זולת הדבור לבד כנ"ל:

אותיות המכתב והכתיבה באותיות המכתב כוון לצורת האותיות ובכתיבה כוון לחיבורם במלת אחדיות עד שיהיו שפה אחת ודברים אחדים:

מחברים עניני העוברים והנמצאים העוברים בני אדם שהיו בדורות שלפנינו וכבר חלפו ועברו והנמצאים הם הנמצאים עתה בדורנו והוי"ו במלת והנמצאים תשמש במקום או והכונה שהסופר יחבר סיפור מעשה מראשיתו עד תכליתו איך נשתלשלו הדברים והשתרגו זה בזה ויבינו בזה פעולת ה' והשגחתו בעלילות מצעדי גבר לטוב ולהפכו ומהם מעשה איש ופקודתו איך אולת אדם סלפה דרכו וידעו בני אדם להשמר מהם וכוון באמרו מעשה בני אדם על מעשיהם בפועל ידיהם ובעניניהם כוון על מקרים שקרו למו ועברו עליהם:

לבאים אחריהם ומודיעים זה את זה לבאים אחריהם:

ומגיעים דבריהם ע"י הכתב מגיעים בני אדם דבריהם לזולתם שאינם נמצאים אז עמהם ע"י אגרת ובהיפוך ג"כ הם יודעים עניני הרחוקים מהם ועניני קרוביהם וכו':

חיי רוחם באיזה טובה גדולה המשיבת נפש והצלתם מרעתם רעה קטנה ושחיתותם ר"ל רעה המכלה אותם ח"ו בהחלט:

תתקיימנה החכמות בספרים שכבר היו רוב החכמות נשכחות לולי הספרים המחוברים מעניניהם:

ויתחברו הענינים המפוזרים בלבבות שהענינים המפוזרים בבינת הלב שפעם עלתה איזה חקירה במצודת שכלם ופעם אחר איזה חקירה אחרת ולא היה יוצא מהם שום תולדה שטרם בא השניה נשכחת הראשונה אך כאשר יורשמו ויחוברו בספר ימצאון יחד ויעלו ברוח בינתם וירכיבו אותם ויולידו מהם דבר מחודש:

והענין רב מהשלים פירש ענין תועלת הכתב רב מאד מלבאר אותו עד תומו:

ומהשלמת הטובה על האדם זה מן הדברים המראים שחפצו ית' להיות טובות האדם בשלימות כלומר שלא יחסר לו שום דבר שיכול לקבל ממנו תועלת דהיינו מה שהוכן לו בטבע הבריאה כף ואצבעות כו':

הרושם והמכתב והרקמה במלת רושם כונתו על פתוחי חותם שהוא בלתי אפשר להעשות בלי אצבעות והרקמה הכונה על מעשה רוקם שהיא ג"כ מלאכה דקה ובקדיחת האש לא ידעתי כונתו ואיזה מלאכה היא ושום מפרש לא פירש בו דבר מספיק ואולי הוא מן המלאכות שנשכחו בדורות האחרונים כמ"ש היש"ר מקאנדי"א שהרבה דברים נשכחו בהמשך הזמן:

מבלעדי שאר מיני החיים כלומר משא"כ שאר מיני בע"ח שאין להם אצבעות כאצבעות האדם לפי שאינם צריכים למלאכות אלה:

בהרכבתו היא הרכבתו מבשר ועצמות וגידים ועורקים שבאבר זה הם באופן זה ובאבר אחר הם באופן אחר:

ותכונתו כונתו פה על תוארו וחבורו איך הוא מחובר לאבר אחר וגם חיבור חלקיו זה בזה:

על חמלת הבורא שהרי עינינו רואים שנעשה הכל על צד היותר טוב ויותר נאות לקיום האדם:

מגבול הדרך הקצרה כלומר היינו מוכרחים להאריך בזה: מי שיורהו הבורא מי שיעור הבורא לבבו לכך:

והנהגתם זה עם זה או הנהגתם בעצמם בשאר עניניהם זולת טרפם שעליו אמר לקמן ומחיתם:

שמסתכל בהם כמסתכל בעניניהם ומתבונן עי"ז סימני חכמת הבורא בהם:

שונים אותם הספרים מזכירין אותו פעם ושתים וזהו לשון נאמר וישנה כמו שמביא בעורב שנאמר באיוב ותהלים ומביא תחלה פסוק מאיוב עפ"י דעת רז"ל איוב בימי משם היה:

החלוקים בתנועות משתנות חלוקים זה מזה בשינוי תנועותיהם והוא דבר אחד או כונתו בחלוקתם על חלוק מצבן וזמן תנועותיהם בהיקפן ושינוין בתנועתן ברוחות שזה מתנועע ממזרח למערב וזה מצפון לדרום:

והמאורים החלוקים שהמאורים חלוקים זה מזה הן בכמותם הן בזיו אורם וזהרם:

לסדר ענין הכל בהם שכונתו ית' בכל זה שיהא ענין כלל הבריאה מסודר על ידיהם ויראה מסימני היכולת והחכמה:

ומן המופלא במה שעין האדם נופלת עליו תמיד כלומר שהוא תמיד למראה עיני האדם וראות האדם נופלת עליו מעצמו מבלי שישתדל בכך:

הגדלת השמים כלומר גודל כמות השמים. ואתה הקורא אהוב שמע לי כי לא רבים יחכמו בביאור דבר זה תוכן כונתו על מה שכתבו התוכנים מפליאת גודל כמות גלגל המזלות שכל עובי כדור הארץ אינו נחשב למאומה נגד גלגל המזלות והמופת לזה שהרי אנו רואים לעולם חצי הגלגל דהיינו ששה מזלות למעלה מן האופק וששה מזלות למטה מן האופק ועינינו רואות זה בשוה בכל מקום עמדנו על כדור הארץ בכל חלקי ההיקף וכבר נודע במופת חותך שכדור הארץ תלוי באמצע גלגל המזלות ממש עד שנקודת מרכז הארץ היא בעצמה נקודת מרכז הגלגל וא"כ אפוא בעמדנו על גבנונית כדור הארן אנחנו רחוקים מן המרכז כשיעור חצי עובי כדור הארץ ואם כן היה צריך להיות נכסה מעינינו כשיעור כמות זה מאמצע גלגל המזלות שהוא נגד האופק שלנו ולמעלה מזה ובאמת אנחנו רואים על ידי כלי מחזה ששה מזלות בשלימות דהיינו חצי הגלגל בצמצום ומחזה זאת היא שום אצלנו בכל היקף משטח כדור הארץ אלא על כרחך מוכרח להיות שגודל כמות כדור הארצי קטן בערכו כל כך נגד גלגל המזלות עד שממש הוא כבטל במציאות נגדו ולכן איננו מכסה ממנו כלום לעינינו והרי באמת גודל כמות הכדור הארצי הוא קרוב לשני אלפים פרסאות אמור מעתם והתאמר בנפשך לשער גודל כמות גלגל המזלות וז"א הגדלת השמים ובספרים כתוב במקום מלת הגדלת הגדולות בשני ווי"ם והוא טעות המעתיקים:

ע"ד הבחינה כלומר בכוונת התבוננות:

הבורא אותו בחפצו לאפוקי מדעת מאמיני החיוב בבריאה ימ"ש שמיחסים לו הבריאה בחיוב כלל לעמוד בזולת חפץ:

וחכמתו שהרי תכלית כונתו בבריאה נפלאה זו היא עמוקה מאד כי נבוכו כל העשתונות להבין שינוי תנועתם בזמן ובמקום ומספר הכוכבים ושינוי מהותם ומצבם בגלגל ולא יסופק שום בעל שכל ליחס לכל אחד כונת תכלית מיוחדת:

על חזקת גופם שהיה להם גוף חזק הכח לעסוק בעבודת עבודה ועבודת משא כמוהו:

ויקרת נפשם איך היה נפשם יקרה בעיניהם להיותם חוששים על עצמם ומיגעים עצמם בלהג הרבה יגיעת בשר לעשות מבצר לעצמם ובאמת הבהמיים אין להם תשוקה זו ואינם חוששים רק על זמן ההוה באשר הוא שם:

המעט המזער בכמות והמעשה הנבזה באיכות:

אופני תועלת להצילו מן ההפסד או כונת תקנה להיות ענינו עצהי"ט:

נגלית בדעת:

ונראית בחוש:

משתוממים בו רעיוניהם בטלים גם נפסקים מעשיהם בפועל ולכן אין בו לכאורה ציור תועלת כי אין ליחס תועלת להעדר אך באמת תועלתו גדולה כי לולי כו':

בהתמדת יגיעתם יגיעת כחות הגוף ועמלם נגד טרדת הרעיונים ואורך משך הזמן בתנועתם אף בתנועות שהם בזולת יגיעה רק לאט כמו ההילוך והדבור:

יבדל קצת כו' והרי יש גבול מסומן בזמן בו יגביל האדם מעשיו והרי גבול הזמן לו כמזכרת להגביל מעשיו ותנועותיו:

הזמנים שאינם ידועים שהיו בלתי ידועים זולתו:

ואורך ימי החיים מה שנאמר בתורה פלוני חי כך וכך ופלוני כך ומגיע לנו ע"י זה ידיעת דברים נעלמים בחשבונות הדורות כמו שיעקב שמש בבית עבר י"ד שנה ושיוסף היה אבוד מאביו כ"ב שנה וכדומה לזה הרבה:

הענין ענין הזמן:

מועד לעת קצוב שבני אדם מיעדים איזה דבר ביניהם להעשות לאיזה זמן קצוב ביניהם ובאים אח"כ איש ממקומו ומתחברים לעסק הדבר ההוא:

רוב הידיעות כמו שידוע לנו זמן הריון כל בריה וזמן נטיעה ובשול כל פרי וגמר כל צמח ובעניני המלאכות והאומניות משתמשין הרבה בזמן:

נגמר בשול המאכל שדבר ברור הוא בין הרופאים שעיקר בישול המאכל בבטן הוא בלילה בסיבה הידועה להם:

צוות לחולה שע"י האור הוא משתעשע בחברת בני אדם עמו שהוא דבר מועיל מאד לחולה גם ישמשוהו בצרכיו משא"כ בחושך שאין חברת בני אדם מועיל לו אחר שאינו רואה אותם גם לא יוכלו לשמשו בצרכיו:

מראה השמים בזה נחלקו חכמי המחקר ואמרו שאין לשמים מראה רק שגבול כלות חוש הראות מדמה לאדם המראה הזאת שכתב המחבר:

ומכחו המיוחד ר"ל כח מראה השחור הנזכר:

וכשהאדם מת כלומר תדע לך שהסגולה הזאת דבקה להאדם מצד צורתו האנושית שהרי בהסתלק ממנו הצורה הזאת ונשאר הבשר המשותף לכל הב"ח אז איננו בטוח מהם:

התנועה הדבקה אל כל מחובר כונתו על ההויה וההפסד שאז הם הולכים ומשתנים בהעתקה מתכונה לתכונה עדי שנגמרה הויתו וכן בהפסדו וההעתקה קרא בשם תנועה:

אשר בו סדר הכל סדר הויות כל ההוים מתחלת הויתם עד השלמתם וז"א סדר הכל והשלמתו:

באמצעות הנע כלומר עצם התנועה מושגת לנו ע"י הדבר ההוא הנע שראינוהו מתחלה בתנועה אחת ועכשיו בתכונה אחרת וזולת זה אין לנו ידיעה במהות התנועה מצד עצמה כמו בזמן שהזמן והתנועה הם אחים דבוקים בלתי מושגים שניהם והדבר הזה עמוק מאד ומשולל הבנה למי שלא הרגיל עצמו בדברים אלו:

רוב הטבעים עם התנועה רוב הטבעים הם תקועים בתנועה ונתונים בה שרובם הם אם בזמן ההויה או בזמן ההפסד ומיעוטם העומדים במצב אחד:

נקשרות בחפץ הבורא והנהגהו ורצונו פרט ג' לשונות נגד ג' מיני תנועות שבג' נפשות שבאדם שהם הנפש הצומחת והנפש החיונית והנפש הדברית ועל הצומחת שהיא כוללת כל בעלי הנפש אמר בחפצו שהוא ל' סתום וכלול כמו שנאמר כל אשר חפץ ה' עשה בשמיה ובארץ ועל החיונית המיוחדת לבע"ח ובה וע"י כל בע"ח מנהיג א"ע אמר ל' הנהגה ועל הדברית שבאדם שהיא בעלת בחירה ורצון אמר ורצונו:

הגלויה והנסתרת שתנועות החיצוניות שבאדם התלוים באברים הם גלוים לכל והתנועות הפנימיות כמו תנועות כח הזן שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והדומים להה וכ"ש תנועות השכל הם נסתרים:

תפקוד עצמך לשון השגחה והתבוננות כמו ואת אחיך תפקוד לשלום (שמואל א יז):

אשר קשרך הבורא בו מלת בו מוסב עליו ית' שהאדם קשור ברצונו ית' כנ"ל:

והתבושש ממנו בדברים שגנותם גלוי ונראה לאדם והם המצות השכליות ותירא ממנו במה שהוא מנגד לרצונו שהם המצות השמעיות:

ותמסר לדינו ורצה בגזירותיו שתמסור עצמך מתחלה להיות נדון בדינו ית' ואחר שיצא מדינו ית' עליך משפט חרוץ תקבלנו ברצון הטוב:

תגיע לרצונו ושע"י כל הנ"ל תגיע למדרגת אנשי סגולתו ית' שהם לרצון לפניו ית' כמד"א רוצה ה' את יראיו:

שתסתכל תמיד באחרית כו' שהרבה דברים מזדמנים לנו שהם קשים עלינו ומנגדים לרצוננו בתחלתם ואח"ז יגיע לנו מהם אחרית טוב:

ושבח אחריתם שאנו משבחים אחריתם ואומרים אשרינו שכך עלתה לנו מלת ושבח השי"ן בסגול והוא שם:

ובהפך וכן מזדמנים לנו הפך זה דברים טובים בתחלתם וכו':

כלילת ל' כלל שטובת הגשמים היא טובה כוללת כל הבע"ח לשתיתם ולהצמיח מזונם:

בגשמים בעת הצורך אליהם וירידתם בעתה שתחלה יבחין הטובה שבהם בעת הצורך אליהם ואחר הבחינה הזאת יראה איך הם באמת יורדים בעתם:

כשינצל מן הפגעים כמו שדפון וירקון ר"ל:

וגידול אחד כלומר שיש צמחים שאין הויתם מן הגרגיר רק מאיזה סיבה אחרת כמו מבריכת ענף אחד יתהוה אילן גדול:

על ההקשה אשר זכרתי כלומר עכ"פ לא ימלט שיתהוה דבר גדול הכמות מדבר קטן ממנו כפלים הרבה:

ולו נתכנו עלילות שלו ית' כל הסיבות המסבבים להוית הברואים הם במספר ידוע לפניו ית':

לאישי מיני החיים כוונתו פה על המינים שלכל מין יש מאכל מיוחד כמו השעורים והתבן לסוסים ולרכש וכמאמרם ז"ל עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה כו' ובדברי החוקרים באו כלם:

ויבין סיבותם סיבת היות טרף זה מיוחד למין זה:

אכלם בעתו אמר בעתו שלכל מין יש עת מיוחסת למאכלו במאמרם ז"ל בתיבת נח שיש בריה שזמן אכילתה ביום ויש בריה שזמנה בלילה:

והראיה החזקה עליו שהתורה היא ראיה על היות האדם מבחר הברואים ותכליתם אם במה שמבואר בה היות האדה מושל בכולם כמו שנאמר ורדו בדגת הים כו' ואם במה שנראה בחוש שע"י קיומם כלם יראים וחתים מפניו כמד"א וחית השדה השלמה לך:

והראות האותות על ידו ושנות המנהגים הטבעים כי בנסיו ית' יש דברים שצודק עליהם לאמר שינוי מנהגו של עולם דרך משל מנהג העולם להיות מקום הצפרדעים תוך המים והוא ית' שרק להם והעלם ליבשה המונים המונים ובאו בתנורים ובמשארות אורח לא דרכה רגלם וכן בערוב וכדומה לזה שלא היה בעצם שינוי טבע נכר בהם רק שינוי מנהג העולם ולזה אמר שינוי המנהגים ורוב הנסים היה באמת שינוי הטבע כמו הפוך המים לדם וכדומה:

המופתים כבר האריכו למעניתם מפרשי התורה בביאור מה בין אות למופת:

עמדנו בין האומות כוון פה במלת עמדנו לשון קיום כמו ויכלת עמוד (שמות י״ח:כ״ג) והעי"ן קמוצה:

וסידור ענינינו איך ענינינו כמו פרנסתנו ומשכנותינו הם ת"ל בסדר נכון כפי הטבע האנושית:

עם שאנו כו' כלומר ואף שמצד השכל הפשוט היה להם לשנוא אותנו מפני העדר הסכמה שבינינו ובינם:

המלחמות והתגרות הם בחינות חלוקות כמו שאמרו ז"ל במואב במלחמה אסורה אנגרי' שרי שנאמר אל תתגר בם מלחמה כו' ובבני עמון כו':

הבינונים והכפריים אמר הבינונים בסתם על בני העיירות והכרכים שהעשירים שם הם מעונגים ופרנסתן קלה אבל הבינונים אף הם טורחים בעבודת משא וכפרים אף העשירים טורחים בעבודת האדמה:

עם רוב התחלקות מדותם כלומר עם היות שהם חלוקים חילוק רב במדותיהם כמו שכתב הרב במורה שאין בכל הבריות אישים חלוקים בטבעיהם ומדותיהם מרחק רב כמו במין האדם שימצאו בו אישים חלוקים במדותיהם מן הקצה אל הקצה כמו במדת החמלה והאכזריות ימצא אחד שיחמול על הריגת נמלה אחת וימצא אחר אכזרי לא ירחם ויהרוג בכעסו קטון בניו וכן בגבורה ומורך זה אמיץ לבו ירדוף אחר אלף וזה רך הלבב יברח מפני עור ופסח עכ"ד בשינוי לשון קצת:

מקבלים עבודתו בעבודת עבודה בקום ועשה ושומעים בקולו מעשות מה שהוא נגד רצונו ועל שתי הבחינות אמר אח"כ מצוה ומזהיר מצוה בקום עשה ומזהיר בלא תעשה:

ויראים אותו יראת הרוממות:

שומר אותם שלא יגיעו לידי נזק ואם הוזקו חומל עליהם ומתקנם במה שיש ביכלתו ולזה אמר שומר אותם וחומל עליהם או אמר שומר אותם על שועי העם הצריכים שמירה מרגשת מקנאים האורבים למו ואמר חומל עליהם נגד הדלים שהוא חומל וחונן אותם בצרכיהם:

ומנהיגם כלומר מנהיג אותם בהנהגה נכונה ע"פ נימוסים מסודרים כפי חכמתו שיהא בו תקנת כלם:

שלא יתקלקלו ושלא יוכל כו' אמר שלא יתקלקלו עניניהם הן בבריאותם הן בקניניהם גם שלא יוכל האויב להם:

ואלו היה כל אחד מבני אדם כלומר שבזולת מלך החושש לטובת הכלל יהיה כ"א חושש לעצמו בפועל טוב לתועלתו ולדחות מעליו הרע והנזק ונגד ב' הבחינות אמר לבנות מגדל שמשתמשין בו שמחברין הרבה לבנות מגדל להשתמש בו לצרכיהם והוא פועל טוב ובנין חומה הוא לשמור העיר מהאויב שהוא דחית הנזק:

עניניהם מופקרים עניני מעשיהם והנהגתם היו בהפקר ושלוח כמו שנאמר אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה:

ועם כל זה שהמושל כלו' אף במלכים שמתנהגים עפ"י טבע העולם תמצא תועלת כללי וכ"ש במלכים הצדיקים כמו דוד וחביריו:

תכון ממשלתו תתכונן ותתבסס מלכותו כמו שנאמר בשלמה המלך ע"ה וידעו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט ויראו ממנו ונאמר שם ותכון מלכותו מאד ואמר ותתמיד ממלכתו במשך הדורות כמ"ש למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ונאמר כירח יכון עולם ונאמר אם ישמרו בניך כו' גם בניהם עדי עד וכוונת המחבר בדברים אלו להראות ראיה שמצות המלך הצדיק הוא טובה רבה לכלל אחר שבאה עליו הבטחתו ית' להתמיד הדבר:

והיד הטובה כינה פה מדת הנדיבות היד הטובה:

מהשתדל להרבות מהם בחמלת הבורא כו' שמה שטבע בני אדם כוסף אליהם ומשתדל להרבות מהם הוא מוטבע ממנו ית' בכדי שיהיה בהם תקון ענינם כמו שמבאר לקמן והראיה שהרי מצד עצמם אין בהם שום חפץ שהרי אין בהם בעצם די השיב נפש ושבר הרעב או הצמא וע"כ צ"ל שהוא טבע מוטבע שיאהוב אותם האדם ואין טעם באהבה:

משתמשים בשאר המוצאים הם מיני המתכות ומיני אבנים ונקראים כך ע"ש שמוציאים אותם מבטן הארץ ובכתוב כי יש לכסף מוצא כו':

ומעט שמשתמשים כו' שבאמת גם הם יבואו בתוך הבאים במינו הרפואות אך על המעט:

מצד שאינם ריקים מהם שבאמת לא יתכן לומר רב ומעט רק בבחינת כמות הדבר בעצמו דרך משל במספר מאה ממספר חמשים ואחד ולמעלה הוא המספר הרב ממנו וממספר מ"ט ולמטה ממנו נקרא מעט או בצירוף אל הדבר המדובר בו כמו שנאמר הוי לאומים כהמון מים רבים וכו' שכינה שם האומות במים רבים לפי שהם רבים בערך אל ישראל כמו שנא' כי אתם המעט וכו" איך שתהיה שם הכונה אם כפשוטו או כמדרשו וזה כוונתו פה שהרי בודאי לא יתכן לומר על אדם שיש לו רוב כסף בערך כמות הכסף הנמצא בעולם רק בערכו שאיננו רק ממנו בכל אשר הוא נצרך אליו והבן:

לא היו מגיעים בהם אל חפץ שהרי אחר שלא היה שום אדם חסר ממנו ונצרך לו למה ימכור אדם איזה חפץ שיש לו לזולתו ונמצא אותו הזולת חסר מחפצו שהוא צריך להשיגו מידו:

ומהם מעט מצד כו' כלומר מפלאי החכמה הנראה בקנין הכסף והזהב הוא גם זה שהם מעט מצד והרבה מצד כלו' גם בבחינת אדם אחד בעצמו הוא מעט מצד ריבוי מציאותו בעולם שמה שמצאה ידו בוודאי הוא חלק מעט מזעיר ממנו ומצד ריבוי יותר מכמות צרכו אליו צודק לומר שכביר מצאה ידו ושניהם צריכים לשלמות האדם כי במה שהוא מעט בעיניו בערך הנמצא בעולם הוא תועלת לבלתי רום לבבו מאחיו ומה שהוא רב בעיניו בערך צורכו יביאנו להיות חונן אומללים. ויותר נראה לי שהוא טעות המעתיקים במלת ומהם וצ"ל וכן הם והכ"ף והנו"ן פשוטה נסתבכו זה בזה ונעשה מהם מ"ם וכמו שאמר לקמן וכן הם יקרים מצד צורך האדם אליהם ונמבזים מצד שאין תועלת בעצמם כאמור:

מן המחשבה המעולה אשר בחכמה העליונה שהרי רוב נסיון האדם והראות בתירתו הטובה היא אם רעה הוא בהם ומשמים השקיף על בני אדם היש משכיל וכו' לפי שיש לאדם בו בחי' ההמשך אחריו ובחי' הנסוגה ממנו והבן:

קיום הגופות והשארם על ענינם שיש דברים שלא היה הגוף יכול להתקיים זולתם כמו האכילה והשתיה והם נקראים קיום הגופות ויש דברים שהיה יכול להתקיים בלעדם כמו מיני המלבושים שהרי אינו נמנע שישב האדם בצל קורות ביתו ולא יתראה בפני הבריות ויתקיים ימי חלדו אבל אין מנהג זה מענין אנושיותו:

לעמוד בלעדיו בדבר שאין צריך לו כלל בהכרח ולהתעכב זולתו בדבר שהוא צריך לו בהכרח אבל בעתים ידועים אין צרכו בהכרח אליהם ויכול להתעכב משך זמן מה זולתו:

מציאותו יותר קשה על החלוקה הראשונה שלפי שאין האדם צריך לה בהכרח ברא הוא ית' בטבע העולם שאינה מזדמנת לו כלל מעצמה רק האדם צריך לטרוח אחריה וגם אחר הטורח בקושי ימצאנה אך הדברים המוכרחים לו לפרקים שם הוא ית' בטבע העולם שיזדמנו ליד האדם מעצמם ויוכל להשיגם בלא טורח גדול אך לפי שאין צרכם תמידי גם הזדמנותם מעוטה ומשל הראשון אבנים טובות ומרגליות ומשל השני מיני בגדים:

לקצת החיים יותר כמו דרך כלל הם נמצאים למין בהמה יותר מלמין החיה שאינה צריכה כל כך להם בתמידות לפי טבעה:

האויר הנשאף שהריאה שואפת אותו מבחוץ דרך הקנה שואפת בפ"א הוא כמו שואבת בבי"ת כמו באות נפשה שאפה רוח (ירמיהו ב׳:כ״ד):

שלחה הבורא מלשון ושולח מים על פני חוצות המשלח מעינים ואינו לשון שליחות רק לשון שלוח שהוא הפך העצירה:

וקבצם במקום מיוחד כלומר ואעפ"כ אין התפשטותם כוללת כמו האויר שהרי הם מקובצים במקומות מיוחדים שהבע"ח צריכים ללכת אל מקום תחנותם לקחת אותם לרוות צמאונם:

לקצת בני אדם השוכנים רחוק קצת מהם:

ולמצוא תמורתו שהרי בעת הדחק אוכלים בני אדם קורמי דאגמי כמאמר ר"א מי שלימו קורמי באגמא:

השגתו יותר קשה היינו להשיג אותם בקנין מיד זולתו ומציאותו יותר יקרה שמציאותו בעולם כבדה וע"י עמל ויגיעה רבה בא מציאותו כמאמר רז"ל כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וכו' ואמרו יותר יקרה מן המים שהרי אף המים בא ביגיעה להרבה בני אדם שחופרין בארץ כמו שמצאנו לאבותינו ז"ל:

והצמחים כוונתו על הפשתן והקנבוס וצמר גפן:

אלא לאחר זמן כלו' שבהרבה מקומות הם בלתי נמצאים בכל זמן זולת לעתים ידועים:

לעמוד זולתם בהחלט קצת זמן ויסתופף אז בקורות ביתו גם יכול להסתפק במעט מהם לזמן ארוך:

אלא מצד ההסכמה כלומר שבאמת כל כח חשיבותם אינו רק מצד הסכמת בני אדם להחשיבם:

המון בני אדם כו' שאצל המון קבוץ גדול מבני אדם יחד לא תמצא ריבוי כמות אבנים טובות ומרגליות ככמות ריבוי המאכל הנמצא לאדם אחד: