פת לחם, שער רביעי - שער הביטחון ג

אשר בבירורן כשיבינם על בורים ואח"ז יתאמת בלבו לאמתיות מוחלטות:

זכרתים והעירותי כו' העירותי לבב הקורא בראיות מן הכתוב ועתה חוזר ומבאר אותם בהרחבה:

רחמים וחמלה פירשתי למעלה חלוקיו:

ונתן לך רחמים כו' הקב"ה יתן בלבך כח הנחמים על זולתך וע"י ירחם הוא ית' עליך כך פירשו חז"ל הפסוק הזה ולמדו מזה שכל המרחם מרחמין עליו הרי שהוא ית' חולק מרחמיו לב"א:

אופני תועלת האדם באיזה אופנים יוכל להועילו:

והדין נותן זה השכל מחייב שהוא כן:

באופני תקנות כו' תחלה דיבר בבחינת תחלת יצירתו ברחם באיזה אופנים תוכל הטפה להיות נקלטת ולהיות ולד נוצר ממנה ובאיזה אופנים תפסד הנזיפה ותאבד ולא יתהוה ממנה כלום ואח"ז דיבר על משך זמן היות העובר בבטן אמו איזה פגעים יוכלו להשיגו שם ולהזיק לו אח"ז דיבר על זמן גדולו אחרי גיחו מבטן איזה אופנים יוכלו להחלותו ובאיזה יוכל להרפא ממחלתו:

צורה מקפית הוא הנקרא בעברי תבנית או תאר כמו שתאמר כלי זה הוא עגול או מרובע או משולש וזולתו מהתאריה בעיקרו או באזניו או ברגליו והצורה הזאת איננה עצם מעצמות חומר הכלי רק היא מקרה ותוכל להשתנות בתאר אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות:

השורש והצורה עצמית השורש הוא ההיולי הנקרא בלשון סתם חומר והצורה העצמית היא המהוה מציאתו הדבר במהותו מן ההיולי ההוא והוא עצם הדבר במה שהוא שהרי ההיולי הוא המשותף לכל והצורה היא המבדלת להיות זה זהב וזה כסף וכן בכל המון המציאות:

אין לו שום תחבולה ולא יכולת כו' שם תחבולה הונח על דבר שאין ביכלתו הפשוט לעשותו אולם אפשר לו להתנכל בתחבולה ולגרום פעולת הדבר ההוא כמו דרך משל צידת הבעלי חיים שאין ביכלתו ללכוד החי אם לא ע"י תחבולת פרישת הרשת שנכנס בו החי מעצמו ויכולת נקרא הכח הטבעי הפועל בטבע והוא היפך התחבולה שהוא פעולת השכל בדרך גרם לפעולה והיכולת יכול להיות משולל מן השכל כמו שעל האש יאמר שיש ביכולתו לשרוף ולחמם ועל המים לכבות ולקרר וכחות כאלו ישנם גם באדם כמו הכחות המשרתים למזון האדם המושך והמעכל וכו' שלא יונח עליהם רק שם יכולת ולא פועל ברצון:

שרש האדם וצורתו הם הנקראים חומר וצורה כנ"ל:

ותכונתו הוא מספר אבריו וגידיו ושאר חלקי גופו וכחות נפשו וערכם זה לזה:

וסדר חבורו הן חיבורו הכולל דהיינו חיבור נפשו אל גופו הן חיבור חלקיו והרכבתם זה עם זה:

תועלותיו ונזקיו הם בחינות הטוב והרע הפרטיות ההוים ואח"ז מדבר בכלל הנהגתו שהוא ית' מנהיג אותו בכללו בדרך שייטב לו בזה ובבא ד"מ שלזה טוב לחיות בעושר ולזה בעוני וזה אומרו והטוב לו בעולמו ואחריתו ולזה מביא הפסוק אני ה' מלמדך להועיל הוא בתועליות פרטיו כל אחד בשעתו כפי הצורך ואח"ז על ההנהגה הכוללת אמר מדריכך בדרך תלך:

כי את אשר יאהב כו' שבפסוק ראשון אינו מוכח שמדבר גם בפעולות הנראות לרע לזה מביא זה הפסוק:

חזק ביכלתו יותר מכל חזק:

ודברי נגזר כו' שדברו ית' דהיינו הבטחתו בציויו הוא דבר חתוך וצמות בבל ישונה יותר מדבר כל אדם. נגזר נחתך מלשון ארץ גזירה דמתרגמינן ארעא חתוכה:

כל אשר חפץ כו' הרי שהוא חזק ביכלתו לעשות כל אשר יחפוץ ואח"ז מביא פסוק כן יהיה דברי וכו' על מה שכתוב ודברו נגזר וכו':

לא יניחם ולא יתעלם מהם לא יניחם מלהטיב ולהועיל להם בצרכיהם ולא יתעלם מהם מלהצילם מנזקיהם כמו לא תוכל להתעלם שהוא נאמר אצל הצלת נזק האבירה:

מקטנם ועד כו' מדבר קטן שלהם וכו':

דבר את דבר שאצל בשר ודם יתכן לומר שטרדת דבר אחד משכיחו מדבר אחר לפי שכח דעתו ומחשבתו הם מוגבלים במדה ולכן יפול בהם הלאות:

נסתרה דרכי מה' נגד מ"ש ולא יסתר ממנו דבר ונגד ההנחה וההעלם אמר ומאלהי משפטי יעבור ונגד מה שאמר לא ישכיחהו דבר מדבר אמר הלא ידעת וכו' לא ייעף ולא ייגע וכו' שאין כחותיו מוגבלות ולא יתכן לומר שע"י שנלאית דעתו בטרדת דברים אלו נשכחו ממנו דברים אחרים שקצרה דעתו להכיל את כולם:

ולא לזולתו שכמו שאין ביכלתו להועיל את עצמו כן אין ביכלתו להועיל לזולתו כ"א ברשות וכו':

כי העבד כו' נתן טעם על צורך אמונה זאת וידיעת דבר זה:

הערה בורא קצות מה שיחס הבריאה אל הקצות דוקא הוא לומר שכחו ית' הוא בלתי תכליתי לכן גם טבע פעולותיו ית' מחוייבים להיות בלתי בעלי גבול וכמות כמו שהם באמת הנבראים הרוחניים אולם כאשר עלה בחכמתו ית' להמציא מציאות עולם בעל גבול צמצם כחו ית' בפעולתו והעמידה בכמות משוער והוא דבר מפליא למשכילים וזה שמסיים אין חקר לתבונתו שתכונתו ודעתו ית' אין לחקרם ולמצא תכליתם כי בלתי תכלית הוא ובזה פירשתי פסוק את אשר התעללתי במצרים שרש"י ז"ל ברח מלפרשו בלשון פועל ומעללים לפי שנאמר בלשון מתפעל אמנם על פי דברינו אלה הצמצום בכחו ית' הוא כמו התפעלות לפי שהוא ב"ת ושפיר צודק לומר בו לשון מתפעל ושם נראה הצמצום בעליל בהיות כל מכה מצומצמת ומוגבלת להשאיר קצת שירים כמו מדבר לברד ומברד לארבה והבן זה כי נכון הוא מאד:

יכול על הגדלתו כו' יכול להגדיל תועלתו יותר מאחרים וכו':

מיראתם ותקותם שלא יירא מנזקם ולא יקוה תועלתם:

אל תבטחו בנדיבים כפל דבר נגד תועלת ונזק אל תבטחו וכו' לקבל תועלת נדיבתם בבן אדם שאין יכול להושיע מנזק כי אם ברשות הבורא ית' וזה מדייק באומרו שאין לו תשועה כלו' שאם הוא מושיע אין הישועה מיוחסת לו כ"א לבורא ית' גם הכוונה שאין לו וכו' כלומר שגם לעצמו אין יכול להושיע ושתי הכוונות אמתיות ומכוונות בו:

רב טובו כו' על האדם הבאות על האדם גם החסד והטובה מבלי שיהיה האדם ראוי אצלו ית' לכך לא לכוונת צרכו ית' ונגד מלת החסד שהוא הטבת חנם אמר מבלי שיהיה ראוי לכך ונגד מלת הטובה שכוונתו ית' רק לטובת האדם אמר ולא לצורך וכו':

נדבה וטובה וחסד נדבה הוא תחלת התעוררות רוח הרצון הטוב והנה בתחלה הקדים חסד לטובה לפי שהוא קודם לדל המציאות ויסוד בנינם והבת מציאות הברואים מקבלי הטובה כמו שכתוב עולם חסד יבנה אולם בבחינת הכרת חסדו הוא להיפך שע"י קבלתנו טובותיו אנו מכירים חסדו ולכן הקדים טובה לחסד:

רבות עשית כו' פעולות רבות עשית לכוונת היותך ה' אלהי כלו' רק לטובתי ומברר דבריו באומרו נפלאותיך ומחשבותיך הם רק אלינו כלו' לטובתנו אין ערוך אליך כלו' אין להעריך אותם אליך ולומר שנעשו כפי חסרון צרכך אליהם ח"ו כמו בשר ודם שכמות פעולתו היא כפי ערך חסרון צרכו לדבר למלאות חסרונו ומ"ש רבות עשית אתה וכו' שמלת אתה הוא מיותר אחר שבא כינויי הנוכח במלת עשית הכוונה היא שעל ידי מעשיו הרבים הכרנו מציאותו ית' כידוע וז"א רבות עשית וכו' מזה ידענו שאתה ה' אלהים:

מעצם ומקרה המקרים הם דברים שאינם עצמים מעצם הנושא אותם כמו המראה של כל דבר:

בכמותו ואיכותו כמות הוא שיעור הדבר בגודלו ואיכות הוא כמו החום והקור שבטבע כל דבר וכן היובש והלחות:

ומה שיהיה כו' הוא הנגזר כו' כפי שאנו מוצאים הוית הדבר באמת ידענו שבודאי הוא הנגזר בתחלת הידיעה כלו' שמתחלה ידע הבורא ית' שהדבר יהיה כן ומלת הוא הנגזר פירש הוא הנחתך והנקצב בתחלת מחשבתו ית' שיהיה באופן כך:

אלא שלכל הגזירות כו' כלו' אם תאמר אחר שכך נגזר ממנו ית' למה לא היה כן בתחלת הויתו כמו דרך משל השקד הזה למה היה מתחלה פרח ואח"כ ציץ ואח"כ שקדים ולמה לא נתהוו השקדים מתחלה בשלימות הויתן אשר הם נמצאים כעת לזה אמר שכך גזרה חכמתו ית' שיתהוה כל דבר ע"י סיבות קודמות בהילוך הטבע:

שאינו מבין עניני העולם והסיבה חלושה מי שאינו מתבונן בטבע המציאות הוא חושב בלי התבוננות שהסיבה וכו' ובאמת הסיבה היא חלושה ונקלה וכו':

שינוי הענינים והתהפכותם כו' שינוי בבחינת ההויה החולפת שנשתנה מכמות שהיה והתהפכותם בבחינת ההויה הבאה שנהפך אליה כמו והעם הנס נהפך אל הרודף:

הערה במשל אדם הנעתק ממקום למקום יכול להיות בשתי חלוקות אם בבחינת מה שהי' שלא יכול להיות שם וברח משם כמו ויברח יעקב או שנשתוקק למקום שבא וכן יתכן בהעתקה איזה מציאות מהויה להויה אם נתלה אותם בסיבת דבר נאמר ג"כ עפ"י שתי חלוקות הנ"ל או שנאמר שהסיבה חייבה לשנות אותה מכמות שהיה והוא כבורח ממה שממנו או שנאמר שהסיבה השתוקקה להביאו למציאות החדש וז"א לשנות אותו על בחינה א' ולהפכו על בחינה ב' ואפשר שכוון בשינוי על דבר שנשתנה לא אל הפכו והתהפכותם על דבר שנשתנה אל הפכו כמו באיכות מטבע חם לטבע קר:

חלושה ונקלה מהיות ממנה שינוי או חילוף אמר שינוי בבחינה מה שממנה שהוא כמתגבר על רעהו ומפילו ושוברו על זה אמר שהיא חלושה ועל הביא הדבר לעילוי שהוא מטבע הנכבד אמר שהיא נקלה כלו' בזויה וע"ז אמר מהיות ממנה שינוי בבחינה אחת או חלוף בבחינה ב':

היעלם כי כח וכי נעלם הוא מדעת אנושית שכח מגרגיר חלוש וכו':

וטרדת הנפש להקדים כו' חלישות ההכרה כו' מה שהאדם מטריד נפשו להקדים וכו' ולאחרו וכו' הסיבה לכל זה הוא חלישת הכרת האדם באמתות ידיעתו כו' ואמר מבלי סבב על קיום מצות וכו' כלומר שאם כוונתו בקדימה ואיחור ומיעוט וריבוי הוא לסבב עי"ז קיום מצות עבודתו ית' הוא טוב מאד והתחכמות אמתי שזה הונח באמת ביד האדם ובחירתו שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אולם אם הוא משתדל בכל הנ"ל מבלתי כוונה לסבב עי"ז עבודתו ית' רק לצרכי עצמו הוא סכלות באמתת ידיעתו שהאדם איננו מכיר אמתת ידיעתו כלומר שהוא ית' יודע אותנו ואת חסרוננו ידיעה אמתית כלומר ידיעה שלימה וברורה:

וסכלות מהבין כו' שהאדם סכל ואיננו יודע שכל הנהגותיו ית' עם ברואיו הוא לטוב להם כי ע"י שני הכרות האלה יהיה הבטחון:

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים דבר החכם בבחינת קדימה ואיחור בזמן ומליצת הפסוק מסורסת שכוונתו שלכל מבוקשי האדם ותשוקותיו בכל המציאות אשר תחת השמים יש זמן ועת נגזר ממנו ית' ואומרו לכל חפץ הכוונה לכל חפצי האדם כנ"ל ודייק באומרו תחת השמים להורות על דברי המחבר שאמר מבלי סבב על קיום וכו' כנ"ל רק למלאות תשוקת צרכיו הגשמים הא אם כוונתו לעשות רצון קונו שזה נקרא על השמים כמו שפירש רש"י ז"ל ושאר מפרשים בפסוק מה יתרון לאדם ועיין שם לזה באמת לא הונח זמן נגזר והוא ביד האדם ואמרו בתחלה לכל זמן ועת בשני כינויים הוא מורה על שני חלוקות שהניח המחבר באמרו וטרדת האדם להקדים מה וכו' ולאחר מה וכו' על פי הידוע מבעלי הלשון שמלת זמן ועת הונחו על שני זמנים אשר עודם לפני האדם והם ההוה והעתיד כי מה שעבר אין ואין לדבר ממנו והנה מלת זמן הוא מלשון הכנה וזמון והוא מונח על העתיד אשר עודנו מזומן לבא ומלת עת הונח על ההוה וממנו נגזרה מלת עתה וזה מאמר החכם לכל זמן שכל מה שבעתיד הוא מזומן ונגזר ממנו ית' להיות דוקא בזמן העתיד ולא עתה ולמה יתחכם האדם וישתדל להקדימו ועל שאין לאחר מה שהקדים אמר ועת וכו' שאחר שהונח ממנו ית' להיות עתה בזמן הקדום איך יאחרהו וזה מאמר אליעזר עבד אברהם ע"ה אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי ובפרט ע"פ מאמרם ז"ל שקפצה לו הארץ וזה מורה שרצונו ית' למהר הדבר ואיך תאחרוה אתם והנה למעלה החליט שאין להרבות גזירותיו ולהמעיטה וכן אין להקדים אותה או לאחרה וסוף דבריו אלא שלכל הגזירות סבות ולסבות סבות ואח"כ חזר על דבריו ואמר וטרדת הנפש להקדים או לאחר כו' היא סכלות והביא ראיות מהכתובים ועתה חתם דבריו בהבאת ראיה מהכתוב על סוף דבריו הנ"ל שלכל הגזירות סבות ולסבות סבות באמרו כי גבוה מעל גבוה שומר וכו' שפירשו בו המפרשים על השתלשלות הסבות בדרך עילה ועלול ולתשוקת הקורא לא אחשוך ידי מלבאר כל הפסוק הזה עפ"י דרכם זו וז"ל הפסוק (קהלת ה') אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה כו' והנה בתחלתו נאות לפירש"י ז"ל אם תראה במדינה רעת יושבי בה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט וצדק אל תתמה על החפץ על חפצו של מקום ולזה אמר החפץ בה"א הידיעה להורות על החפץ הידוע המשוטט בעולם ומנהיגו שהוא חפצו של מקום ב"ה אשר עליו נאמר כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ שפשט המליצה באמרו בשמים ובארץ בבי"ת מורה בודאי על הנהגתו ית' ברואי עולמו בחפצו ואתם בראותך מדינה אשר און ועמל בקרבה כנ"ל תתמה על הנהגתו ית' איך הוא סובל אותם לז"א אל תתמה וכו' כי גבוה מעל גבוה וכו' כי בודאי כבר נגזר עליהם כגמול ידיהם רק שהוא ית' יביא רעתם ע"י השתלשלות סיבות רבות ולכן נתאחרה רעתם ובכלות הסבות יכלו גם הם וז"א כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם להורות שכך גזרה חכמתו ית' להיות גזירתו ית' יוצאת לפועל ע"י סבות רבות והנה הסבה יתכן לקרותה גבוה להיותה גבוה ונעלית על מסובבה ואתה בן אדם בראותך איזו פעולה במציאות התבונן בסבתה אשר סבבה אותה והיא הסבה האחרונה הנקראת אצל החוקרים סבה קרובה להיותה קרובה אל הפעולה יותר מכל הסבות אשר קדמוה ואתה תדע שהסבה הזאת איננה יחידה וסבה ממוצעת בין הפועל ית' והפעולה רק תדע שהסבה הזאת קבלה הפעולה מסבה אחרת שקדמה אותה וז"א כי גבוה מעל גבוה שומר פירוש גבוה זה פירוש סבה זו הוא ממתין ומצפה לקבל הפעולה מסבה אחרת שעליו ותדע עוד שכמו שנמצא שתי הגבוהים כלומר הסבות האלה כן נמצאו עוד סבות הרבה עליהם שקדמו את שניהם וז"א וגבוהים עליהם והבן:

והליכות דיני הבורא ית' כו' הילוך הדין המתהלך בהנהגת העולם:

נעלמות ועמוקות כו' מהן נעלמות בהחלט ויש שאין נעלמות בהחלט אולם הם עמוקות מאד ואיש תבונות דלם ושתיהם יקראו עליונות כלו' עליונות באיכותם על איכותנו והכוונה בג' חלוקות החכמה הידועים בין החוקרים והובאו בהקדמת המחבר ונקראים אצלם אלהית וטבעית ולמודית ועל האלהית אמר נעלמות כי מי יבא אחרי המלך ועל הטבעית אמר עמוקות ועל הלמודית אשר עיקרה חכמת המזלות אמר ועליונות שלהיותן בשמי גובה אין בחוקנו להשיגם בשלמותם:

כי גבהו שמים מארץ כו' ויתכן להמליץ. גם בזה לג' חלוקות החכמה הנ"ל שכמו שאתה רואה בחוש גובה שמים ולכן תאמין שחקירתך בהם היא גבוהה ונעלית ממך כן גבהו דרכי שהוא הילוך המהלך הטבעי בנמצאים דרככם ועל האלהית אמר ומחשבותי ממחשבותיכם שאין שם רק מחשבה משוערה באומדן הדעת לכן אמר בה מחשבותי והבן:

שידע ויתברר אצלו כו' למעלה דבר בבחינת השגחתו ית' על האדם להטיב לו ולמלאות חסרון צרכיו וכאן מדבר בבחינה שהוא ית' משגיח עליו לבחנו אם לבבו שלם עמו ולזה שינה בשם וקרא למעלה השגחה ובכאן קרא השקפה לפי שאין אדם אשר לא יחטא והוא ית' מביט עליו בסתר רעה וכבר אמרו כל השקפה כו':

נגלהו ונסתרו כו' במעשים שהוא עושה בפועל אמר נגלהו ונסתרו הן מה שהוא עושה בגלוי או בסתר בחדרי משכיתו ועל שלמות לבבו עמו אמר מצפונו ונראהו מה שהוא צפון מבני אדם מאמונת לבבו הוא ית' משקיף ויודע כמו אשר נראה ממנו לבני אדם עפ"י דבריו והנהגותיו:

ואם בטחונו כו' מוסב למעלה על מלת משקיף כלומר שהוא משקיף על נגלהו ונסתרו כלומר וגם זה משקיף אם בטחונו עליו ית' הוא שלם אם לא וזה כל כוונת המחבר בהקדמה זאת שע"י שיזכור האדם השקפתו יתברך עליו בכל דבריו ומחשבותיו יזכור שבכלל זה הוא משקיף גם על זה אם בטחונו שלם אם לא ולזה עשאה הקדמה לבטחונו:

ה' יודע כו' בתחלה הביא ראיה כללית שהוא ית' יודע מחשבות וכ"ש שיודע המעשים שבפועל ואין צריך להביא ראיה עליהם ואולי ידמה האדם שהוא רק ידיעה כללית שהוא יודע זה שהם הבל ואין בהם ממש לזה הביא הפסוק תוכן לבות הוא יבין שלשון התבוננות מורה על ידיעה פרטית ועדיין אפשר לומר שהוא יודע מה שאנו יודעים ומשיגים זה מזה רק שהכתוב מעיד שעם רוחק היחוס אשר בינינו ובינו ית' אעפ"כ הוא יודע ומשיג ממנו מה שאנו משיגים זה מזה עם שוויינו לזה בא הכתוב השלישי כי אתה ידעת לבדך וכו' הרי שגם מה שאין אנו יודעים זה מזה הוא ית' יודע:

אין ראוי לו לטעון כו' יבין האדם בעצמו שאינו ראוי לקרות על עצמו שם בוטח במה שהוא אומר בפיו שהוא בעל בטחון מבלי שיבטח עליו גם בלבו שא"כ יהיה במעלת מי שנאמר בפיו ובשפתיו וכו':

ולא ישתף זולתו כו' שלא ידמה שיש ח"ו אלוה זולתו ויבטח גם עליו או יבטח על אחד מהברואים וכו':

ברוך הגבר כו' שומע אני שגם אם ישתף עמו בטחון על זולתו הוא ברוך ת"ל והיה ה' מבטחו הוא ית' ולא אחר:

מנויו מופסד כמאמר רז"ל קדירא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא:

כ"ש כו' ומה שני בני אדם השוים במהותם ומעלתם אין בטחונו מקובל אצל כל אחד לפי שהוא בוטח גם על זולתו כ"ש שקשה בעיני הבורא ית' כשהוא משוה עבד לקונו:

שיסתר בטחונו יהיה בטחונו נהרס:

שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים כו' שישגיח בהשגחה חזקה על עצמו שיהיה סר מרע ושלא ילכד במצודת היצר האורב לו תמיד להכשילו ועל בחינת עשה טוב אמר והשתדלותו גדולה שיזדרז וישתדל לעשות מצותיו ואח"ז באר אותם באמרו ולעשות מצותיו ולהזהר וכו':

בטח בה' ועשה טוב הרי שתלה הבטחון בפעולת הטוב:

לנפש תדרשנו אשר תדרוש לעשות רצונו:

כמה הוא סכל במה שהוא ממרה אותו וכמה דעתו והכרתו תלושה בבטחו בו עם זה:

בימי שנתמנה לו כו' אם הוא עצמו היה ממונה מאיזה אדם על איזה דבר הן שיהיה המינוי שאותו אדם מצוה לו לעשות דבר מצרכיו או שאותו האיש מינהו להיות עומד על משמר להזהר מאיזה דבר והוא היה עובר על מצות האיש ההוא והיה מגיע לממנה אותו כלומר היה נודע לו לממנה שהוא עבר על מצותו אז בודאי היה המרי הזה סבה חזקה שהיה פלוני מונע עצמו מעשות הדבר ההוא שבטח עליו ואם בבני אדם הדומים כך כ"ש הבורא ית' כו':

אשר יעד והעיד עליהם שהוא ית' הזמין לנו המצות ההם לעשותם והעיד והתרה בנו על קיומם והעיד לשון התראה כמו והועד בבעליו:

וחפצו ביציאתם כו' שהוא ית' חפץ שיצאו אל המציאות:

סיבות ומצועים שכל אחד מהם יקרא סבה בבחינה המסובב ממנו לבד ויקרא ג"כ ממוצע בבחינת שניהם דהיינו המסבב אותו והמסובב ממנו:

מהם קרובים אל הדבר שנתהוה:

ומהם רחוקים כל סיבה קודמת היא רחוקה יותר ממנו:

שנגזר הוייתו והראותו שנגזר ממנו ית' שיתהוה הדבר ההוא ויתראה לעיני הברואים דהיינו שיצא לפועל:

ודמיון הסבות הקרובות בהוצאת המים כו' שיעור דבריו כך הם שבהוצאת המים ממעמקי הארץ כלומר מבור עמוק ע"י הגלגל אזי הכלים המעלים את המים דהיינו הדליים הקשורים בגלגל (ואף שיש גלגלים רבים אחוזים זה בזה כמ"ש לקמן אמר בכאן בגלגל כלומר בתחבולת גלגל) ושואבים המים הם הסיבה הקרובה להוצאת המים וסיבתו הרחוקה הוא האדם הקושר הסוס או החמור אל הגלגל ומריצו ומניעו וע"י תנועתו מתנועע הגלגל הראשון והסיבות אשר בין האדם שהוא הסבה הראשונה כנ"ל ובין הדליים שהם הסבה הקרובה הם הממוצעים בין שני הדברים כלומר בין האדם והדלי והם הבהמה והגלגלים האחוזים ומסובכים בשיניהם זה בזה ומניעים איש את רעהו והחבל שהדלי קשור על ידה בגלגל האחרון:

הענין המכוון בהם הוא הוצאת המים:

לא יתקבצו מן האדם כו' כלומר לא יתהוה ע"י קבוץ האדם עם זולתו שיעזרוהו לזה אם לא תהיה שם גזירת הבורא ית' כו' והוא דוגמת אמרו בשער וז"ל ואם יתקבצו כו' לברא אפילו עלה אחת לא יוכלו:

בגזירת האלהים והזמנתו הסיבות כו' גרסינן ובקצת ספרים נמצא והסיבות בוי"ו ושיבוש הוא והכוונה שהוא ית' יגזור אומר ויחליט הוית הדבר ההוא וגם יזמין הסבות אשר על ידה יגמר הויתו:

ולו נתכנו עלילות עלילות הם הסבות. כלומר שאצלו יתברך מזומנות הסבות המסבבות כל דבר ודבר במשפר ובמפקד שאם היתה חסרה אחת מהנה לא היה הדבר נגמר וז"א ולו נתכנו כו' לשון מנין כמו ותוכן לבנים תתנו וכן פירש"י ז"ל במקרא זה ולפי שאין מבואר כ"כ במקרא זה שהוא ית' בעל העלילות המזמין אותם אפשר לומר שרק הם ידועים אצלו ית' במנינם לזה הביא פסוק גדול העצה כו' שאומרו רב העליליה מורה שהוא ית' אדון הסבות ופועלם שרב הוא לשון אדון ובעל ואם תרצה לפרש רב העליליה כפשוטו שהוא ית' מתאר בשתי מלות אלו להיות אצלו סבות הרבה להוית המציאות אעפ"כ אחר שהוא ית' מתאר בהם הרי שהוא פועלם ולא אחר ולפי שיוכל המתעקש להתעקש ולומר שאין ראיה מכתובים אלו שהסבות באים ממנו יתברך ביחוד כוונה מכוונת לאותו דבר שמיחסים לו הסבות רק להיות גם הם מעשה ידיו ככל המון הנמצאים לזה הביא הפסוק כי היתה מעם ה' סבה שזה מורה היות הסבה ממנו יתברך ביחוד כוונה לדבר ההוא:

וכאשר נסתכל כו' נמצאהו כו' כאשר נסתכל בצרכי האדם נמצא בראות עינינו איך הוא לסבב ולהתגלגל ע"י סבובים וגלגולים לגמור עניני צרכיו ואמר לסבב ולגלגל השינוי בדבר ע"י דבר מיוחד אליו וידוע נקרא גלגל שהוא מתגלגל ע"י:

אם לא יתגלגל לאוכלו כו' אם לא יתגלגל המאכל אל האדם האוכלו ע"י הגבהתו וכו':

לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קודם דהיינו שישתכר בדמים כו':

מה שהוא צריך לו כו' שלא יחוס האדם למכור גם חפציו הנצרכים לו אם יחסר לחמו כמ"ש נתנו מחמדיהם באוכל כו':

מחפצים וקנינים קנינים הם בתים וקרקעות ותבואות ובהמות וחפצים הם שארי מטלטלין כמו כלים ובגדים:

והעילה אשר בעבורה כו' מה הוא הסבה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם להיות מחזר ומסבב וכו' כלו' שברא אותו בענין כזה הוא לשני פנים שתי כוונות כוון הוא ית' בזה:

סבות הטרף ושאר מה כו' הן במזונו והן בשאר צרכיו הוא צריך לחזר ולסבב וכו':

מפני שחייבה החכמה שחכמתו ית' חייבה להעמיד הנפש במבחן ולנסות אותה אם תבחר בעבודת האלהים או בהמרותו לכן בחן אותה בדבר שעל ידו יתראה בודאי המבחן הזה ממנו:

והוא הצורך כו' שיהיה האדם נצרך וחסר לדברים שהם חוץ ממנו שאלו לדברים שהם בעצמותו לא חסרו דבר שאדרבא בראו שלם באבריו וחושיו וכחותיו כמ"ש באורך שער הבחינה ואמר הצורך והחסרון לפי שיש דברים הרבה שהאדם חסר מהם אולם אינם נצרכים לו בהכרח לקיומו כמו מרגליות ואבני יקר:

בהשלמת הזדמנות ע"י שיזמין לו הוא יתברך הסבות הנצרכות לזה בשלימותם:

לא יגמר ע"י שימנע הוא ית' ממנו הסבות:

על פנים מיוחדים ועתים ידועים ד"מ בצורך המזון האדם מצווה לסבב עליהם ע"י סבות שיבאו דוקא באופנים מיוחדים כמו ד"מ לא תחרוש בשור ובחמור ולא תזרע כלאים והנחת פאה ולקט ושכחה והפרשת תרומות ומעשרות וחלה ובאכילת בשר מוזהר מבעלי חיים הטמאים ומצווה על השחיטה ומוזהר מנבלה וטריפה וכן במלבוש הוא מוזהר מכלאים ושמלת אשה ומצווה על עשית ציצית בד' כנפות ובמעין הוא מצווה על עשיית מזוזה ומעקה ומוזהר מהשגת גבול ובמשגל לא הותר רק באשה שיעדה לו ע"י חופה וקדושין ומוזהר מכל זולתה והרחבתי הדבור בפרט הזה להיות למזכרת קצרה לעיני הבורא:

בכוונה ובחירה כו' אם יכוון ויבחור בעבודה מבלתי המרה או להיפוך ואמרו כוונה ובחירה לפי שהבחירה הולכת אחר הכוונה שאם הוא בוחר בפעולה טובה לכוונה זרה כמו בכוונת חינף או גאה וגאון הוא רע גם להיפך כמו שלמדו חז"ל מיעל:

ויתחייב אחר זה כו' ומזה תכלית הבריאה כמאמרם ז"ל להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו':

ואפילו לא גמר כו' כי מחשבה טובה מצטרפת למעשה גם בעבודה זרה ר"ל המחשבה הרעה מצטרפת:

לטרוח כו' אמר לטרוח בבחינת יגיעת הגוף ולחזר בבחינה שהאדם מהדר וחוקר למצוא איזו סבה להשיג על ידה צרכו וכשמוצא הסבה הוא עוסק בה ופועל אותה וע"ז אמר ולסבב שהוא מסבב על ידי עסקו בסבה ההיא תשוקתו אשר יזם ואמר שאם היה האדם משיג תשוקותיו בלא יגיעה וסיבוב היה לבו גס והיה בועט במלכו ית' ר"ל:

ורודף אחר כו' ולא היה משגיח וכו' הם ב' חלוקות סור מרע ועשה טוב שניהם מוטלים על האדם עבור טובותיו ית' שהטיב לו:

ואת פועל ה' כו' הרי שע"י העידון בתענוגים לב האדם גס ונמנע מן המצות שהם נקראים פועל ה' כלומר פעולות שהוא ית' חפץ בם וצוה עליהם ואמר פועל ה' על מצות שבין אדם למקום ועל מצות שבין אדם לחבירו אמר ומעשה ידיו לא ראו וקראם מעשה ידיו אם לפי שפעולות אלה הם מיוחסות לו ית' כמאמרם ז"ל הקב"ה מבקר חולים וקובר מתים כו' וכל המקראות מלאים מצדקה וחסד שהוא ית' עושה עם בריותיו גם בדרך צחות נאמר מעשה ידיו לא ראו שכל פעולות טובות שבין אדם לחבירו באים ממקור הרחמים והחמלה על ברואיו ית' והדין נותן להשגיח עליהם לתקן מחסורם אחר שהם מעשה ידיו ית' וכ"ז בחלוקת עשה טוב ועל חלוקות סיר מרע הביא הפסוק וישמן ישורון וכו' ויטוש כו':

ולא שם לבו כו' שיש מי שאיננו בן תורה רק שלהיות לבו הומה ומצטער על חסרונו תמיד גם הוא זכות תורה בידו כי רחמנא לבא בעי:

שהטרידו בעניני עולמו בצרכי עוה"ז וצדתו בעוה"ב:

ולא יבקש מה שאינו צריך כו' כמו עניני כו' הוא תועלת נוסף על הצלת החטא במעשה כו' דהיינו הצלת החטא במחשבה ר"ל שע"י שהאדם פנוי מעסקו לבו גם ומתברך בלבבו בדעת רחבה ומשיא נפשו לעלות בחקירותיו לבקש גדולות ונפלאות מה שהוא ית' העלימם ואין בדעת אנושית להשיגם ואין השגתה נצרכה כלל לשלמות מין האדם ואדרבא מזקת לו בודאי כמ"ש במקום אחר כמו חקירת ההתחלה והתפלה הוא מה לפנים ומה לאחור שזכרו חז"ל:

גם את העולם כו' שפירש הפסוק לפי כוונתו באמרו גם את לפי שזכר למעלה שינויי העתים על האדם שעל ידי התפעלות השינויים לבו טרוד תמיד ואמר שגם טרדת עסקי העולם נתן בלב בני האדם מבלי אשר וכו' בכדי אשר לא ישתדל האדם בדעתו למצא את המעשה אשר עשה האלהים וכו' מראש ועד סוף הוא חקירת התחלה ותכלה:

מגביר עבודת האלהים במעשה העבודה בפועל ובוחר ביראתו לירא מפניו ית' ולסור מן פועל הרע:

וסר מן כו' הם המדות המגונות כמו גאוה וכעס ודומיהם:

לא יבעט במנוחה כלו' שגם אם יניח לו ה' מטרדותיו אח"כ לא יבעט ח"ו לפעול רע (והוא כמאמרם ז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופו וכו' וע' מוהרמ"א ז"ל ושאר מפרשים) וזה בחלוקת סור מרע ועל חלוקת עשה טוב אמר ולא יטה אל השלוה כלומר לא יטה לבבו להיות שליו ולהניח מרדת עבודתו יתברך ח"ו:

לא ישיאהו היצר אל תאות העולם בערב ובמועיל וכ"ש שלא יתפתה לבבו בכשפי העולם כלומר לתקוע עצמו בהסתבכות המון עסקים גדולים וקרא הטרדה הגדולה בשם כשפים לפי שע"י הטרדות הגדולות כל ימיהם מכאובים וכעס וחייהם אינם חיי נחת ואעפ"כ הם משתוקקים ותוקעים עצמם שזה וזה דומה למי שהוא מכושף שהוא תוקע עצמו בדברים המזיקים לו כמו להכנס באש או לצלול במים ודומיהם:

יסתלק מעליו כו' כלומר אדם שהוא בתכונה כזאת שהוא יתברך בטוח בו שלא יבעט וכו' כנ"ל הוא יתברך מסלק ממנו הטרדות וזה מאמרם ז"ל צדיק וטוב לו צדיק גמור:

מפני הסתלקות שני הפנים כו' כלומר מפני שאין שייכים בו שני הטעמים שזכר למעלה על היות טרף האדם בא לו ע"י גלגולים וסבות דהיינו הבחינה והבעיטה כנ"ל באורך כי איננו צריך למבחן כי כבר גבר לבבו בעבודתו ית' והוא מלא יראה ובטחון כנ"ל וגם איננו עלול לבעוט ח"ו ולמה יטרידהו עוד הוא יתברך:

ויביא לו בוודאי טרפו בלי טורח כלומר בלי טרדת הלב ובלי יגיעה היינו יגיעת אברי הגוף:

כפי ספוקו ומזונו כפי שיעור המזון שהוא מסתפק בו והקדים מלת ספוקו לפי שהסכמת ההסתפקות קודמת ללקיחת המזון בפועל ואמר כפי ספוקו וכו' להודיע שאיננו מצוי להשפיע לאדם כזה מותרות רק דיו שהוא בטוח בוודאי בחיי הסיפוק ההכרחי יקרא דייקא לא ירעיב ה' וכו':

אחרי העמל והיגיעה עמל הוא טרדת הלב וקצו בדבר כמד"א עמל הוא בעיני ויגיעה הוא יגיעת האברים:

בשלוה הוא ההפך משניהם:

בטוב ובנעימים בטוב הכונה על העושר שבתיהם מלאים כל טוב ובנעימים הכונה על שלילת הפגעים הרעים מהם וטובה נעים להם:

למה תראני און שעיני רואות האון הנעשה בעולם והנה מעשיהם הנסתרים בוודאי יותר רעים מן הגלוים לכן קרא מעשיהם בערך השגחתו יתברך עמל שהוא יותר גרוע מאון. גם נוכל לפרש שהכונה בהבטה שהנחתו כפי מאמר חז"ל על ההסתכלות מלמעלה למטה ועיקר הכונה בזה על ידיעת העתיד כמו שפרש"י בפסוק ארדה נא ואראה וכו' שירידת ההשגחה ממעלה למטה הונח על ההבטה והתבוננות מזמן הקודם אל המאוחר וע"ז אמרו בנוסח זכרונות צופה ומביט עד סוף כל הדורות הרי שלשון הבטה מורה על העתים. והנה האיש הצדיק הרואה בזולתו פועל רע אף שקשה הוא בעיניו אולם איננו קץ בו כ"כ והוא מתנחם בלבו לאמר אולי הוראת שעה הוא ומחר יכשיר מעשיו אולם הוא יתברך המביט בעתיד יודע שאין בו תקוה לטוב ובוודאי הוא יתברך קץ בו ועמל הוא בעיניו ואעפ"כ הוא יתברך כמחריש וז"א למה תראני כו' ועמל תביט והבן:

וחמס ושוד לנגדי לנגד עיני הוא החמס והשוד הנעשה ברחובות בגלוי:

ויהי ריב ומדון ישא פירש שם רש"י ז"ל הרשע הנושא ריב ומדון עם כל הבריות הוא הוה ומתקיים בעולם וז"א ויהי כלומר הוה ומתקיים האיש אשר ריב ומדון ישא ריב הוא מלשון רובה קשת שהוא לשון השלכה וזריקה ווה בבחינת דברי קנטור שבעלי המחלוקת משליכים זה על זה ומדון הוא מלשון דין והוא בבחינת שהם מדיינים זה עם זה וכל אחד מחזיק דבריו באמתלאות וראיות להצדיק עצמו ומזה זכר החכם כמה פעמים אשת מדנים להיות טבע האשה הקשת עורף להמרות רצון בעלה ולהכנס עמו תמיד בויכוחים להצדיק רצונה או הוא לשון מדוה וכאב לב:

מכתיר את הצדיק לשון הקפה וסבוב כמו כתרו את בנימין (שופטים כ׳:מ״ג) שהרשע הוא מסבב את הצדיק מכל עבריו בנכלי תרמיותיו ואורב לו לצודו ברשתו:

כבלע רשע כו' לשון השחתה. והנה כל הפסוקים שהביא עד הנה הם כולם על חלוקת הצלחת הרשעים ועל חלוקת רעת הצדיקים הביא פסוק אך ריק וכו' וארחץ כו' שהוא הנקיון במחשבה ובמעשה:

ואהי נגוע כו' ותוכחתי לבקרים נגד זכות הלב אמר בתלונתו ואהי נגוע וכו' שהנגע איננו דבר המצער ומכאיב כ"כ רק עיקר ענינו שהמנוגע נמאס בלב הבריות והם קצים בו ובורחים ממנו כמ"ש בדד ישב וטמא טמא יקרא ונגד הנקיון במעשה הגלוי לכל אמר ותוכחתי לבקרים אתה מיסרני ביסורין לעיני כל האדם ותוכחת גלויה לעין כל כבוקר כי מלת בוקר הונחה על הגילוי שחשכת הלילה מכסה הכל ובעת הבוקר נגלה כל המציאות לעין האדם ומזה נאמר בית דוד דינו לבוקר משפט כלומר הוציאוהו לאור:

על אנשי דורו גרסיגן ובקצת ספרים נאמר על פי אנשי דורו ומלת פי הוא שבוש:

גם בחנו אלהים וימלטו שבתחלתם לא ערב לבם להרשיע הרבה והרשיעו מעט מעט לבחון לראות אם תאונה אליהם רעה ובראותם כי שלום להם אמרו אין אלהים שופטים בארץ ויוסיפו להרשיעו ואחר כך נמלטו מכל רעה ומצליחים ברעתם:

הניח הנביא כו' בביאור עילת זה הניח הדבר בסתימתו ולא ביאר סיבת זה הדבר והטעם שהניחה ולא ביארה הוא מפני שעילת זה וכו' זולת עילת האחר כלומר אלו היתה סבה אחת לכל הצדיקים שהם נבחנים ממנו ית' ולכל הרשעים שהם בטובה לא היה קשה לבאר אותה אולם יש לזה סבות הרבה וסבת זה הצדיק איננה סבת האחר לכן נמנע בחוק הדעת האנושית להשיג כל פרטיהם המיוחדים לכל אחד ואחד בשלימותם כ"ש לגלות ולבאר אותם לאחרים ודבר בזה רק בהערה כוללת להעיר לבב בני אדם שהדבר נסתר ומכוסה בטבעו מכח דעת האדם:

ויבחן בו ויבחן הב' בקמ"ץ ועל הפנים הראשונים אמר שיטרח עליו ועל האחרים אמר ויבחן בו והבן:

הן צדיק בארץ ישולם הצדיק ישתלם על עונותיו בארץ כלומר בהיותו פה בעוה"ז:

על דרך התמורה שהוא יתברך מחליף לו העולם עובר בעולם עומד:

סבלו והסברתו הטובה להראות לעולם שהצדיק סובל הרע בעולם הזה בסבר טוב ופנים יפות ואיננו זז מפני כך מעבודת בוראו יתברך בכדי להקל ממנו הרע לא כמו הרשע שאף בדבר שהוא מוכרח לסבול הוא סובל בלב רגז ולכן הוא פורק עול עבודה בכדי להקל רעתו מלת סבר בכל אשר ימצא הוא מלשון סבלות משא כמו שאהו בחיקך דמתרגמינן סוברוהי בתוקפך:

לרשע אנשי דורו כו' זהו בחינה אחרת שאף שהוא יתברך יודע שלא ילמדו ממנו אנשי דורו ולא יגיע להם תועלת מזה אעפ"כ הוא יתברך בוחן אותו בכדי להראות מדרגתו וערכו לנגדם שאף שהם בשלוה והוא בחיי צער הם כפויו טובה עמו יתברך והוא מתחסד עמו יתברך ועובד אותו באמת ובתמים והכונה בזה שיצדיקו משפטו יתברך באחרית הימים בראותם אז גמול הצדיק גדול מאד וכמאמרם ז"ל עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם להודיע כמה חבתו וכו' עיין בספר מדרש שמואל שכן היא גירסא קדמונית:

בעוני ובריש כו' עוני הוא הכנעת הלב מחמת עניו וריש הוא חסרון הצורך בעצמו:

חלינו הוא נשא כו' כלומר אנחנו הם הגורמים חליו:

בעבור טובה שקדמה לו שעשה בזמן הקדם איזו פעולה טובה:

ויש שתהיה טובתו יתברך לרשע על דרך הפקדון וכו':

ולחוטא נתן ענין כו' ענין הוא לשון עסק ומנהג כלומר הוא יתברך השיא לב החוטא לעסקי העולם בכדי לתת אח"כ כו':

ואפשר שתהיה כו' כלומר גם אפשר שתהיה טובתו לרשע סבה גדולה למותו או לרעתו כמו עשרו של קרח ושל נבל וכו':

להאריך הבורא יתברך לו כו' שאחר שבאה לידו הטובה אם מירושת אבות ואם מצד מזלו אף שחטא אח"כ והיה ראוי להסירה ממנו אעפ"כ הוא יתברך מאריך הטובה בידו להיותו יתברך יודע שסופו לחזור בתשובה ואז יהיה ראוי לה כמו מנשה מלך יהודה שאף שהרשיע הרבה לא הסיר יתברך מלכותו ממנו מפני שסופו חזר בתשובה גדולה ככתוב בדברי הימים:

לחסד שקדם אביו כו' שבזמן הקדום עשה אביו איזה פעולת חסד:

בני רבעים כו' ולפי שמזה אין ראיה רק שראוי להטיב לבניו באותו דבר עצמו שלפי שהוא השמיד זרע המלוכה החטאה לפיכך נתנה לזרעו הממלכה אבל לא בטובות אחרות שאינם שייכים למעשה הטוב אשר עשה לכן הביא פסוק מתהלך בתומו כו' ששם נאמר אשרי בניו בלשון סתמי ולפי שאפשר להתעקש ולפרש בפסוק זה שכונתו דווקא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שאז אוכלים גם בזכות אבותם וקרא דייקא שאמר אשרי בניו אחריו כלומר כשהולכים אחרי עקבותיו לכן הביא פסוק נער הייתי וכו' ולא ראיתי וכו' שלשון לא ראיתי הוא מחליט שבשום פנים לא ימצא:

אנשי התרמית שם החנפים הפועלים צדק בגלוי בכדי לרמות אחרים:

והמצפונים הרעים הם פועלי רשע וחורשי און בלבם רק מתיראים להראות רעתם בקהל וצופנים אותם:

כשהם רואים הצלחת הרשעים:

ממהרים לסור כו' כנגד החנפים בעשה טוב אמר שאז אדרבא ממהרים לסור מעבודת הבורא ונגד אין עושה טוב המסתירים רעתם אמר וחשים פי' ממהרים להתרצות וכו' שאינם מסתירים עוד ואדרבא הם מגלים רעתם בכדי שיהיו לרצון ולחן בעיני הרשעים ויקבלו מהם טובה וזה לשתי כונות אם בכדי להתרצות להם יתחברו עמהם ולקבל טובתם כנ"ל או בכדי ללמוד ממעשיהם:

ויתברר הנבר כו' עי"ז יתברר מי הוא הבר לבב וכו' ואמר יתברר הנבר על חלוקת סור מרע והוא נגד בעלי המצפונים הרעים שזכר ועל בחינת עשה טוב אמר ויראה הנאמן בעבודתו שאז יראה שהפועל טוב הוא פועל בלבב נאמן ולא בחנף כנ"ל:

עת ששולטים בו בבחינת סר מרע שהרשע השולט על הצדיק רוצה להכריחו לפעול פעולה רעה ומיסרו על המנעו ממנה כ"ש אם מוכיחו על רוע מעשיו ועל עשה טוב אמר ומביישים אותו כדרך הרשעים שהם מלעיגים על הצדיק בעבודתו יתברך ומבזים אותו:

ויקבל שכר זהו כל התכלית המכוון ממנו יתברך בבחינה זאת:

ענין אליהו כו' שהוכרח לברוח ולהסתר מפחד המות והיסורין גם קבל בזיון באמור אליו האתה זה עוכר ישראל וכן בירמיהו נאמרו שניהם והם במקרא אחד (ישעיהו נ׳:ו׳) גוי נתתי למכים וכו' פני לא הסתרתי מכלמות וכו':

שהתברר וכו' אחר שהתברר בדברינו שמוטל על בני אדם להתגלגל ולסבב סיבות להביא טרפם וצרכם:

כתפירה ואיחוי איחוי נקראת התפירה הדקה המחברת שני החתיכות בחיבור הדק היטב עד שיהיו נראים לאחדים ונמצא בדברי רז"ל שולל ולא מאחה והוא מלשון אחות וכונת המחבר בכאן במלת איחוי על מלאכת הרקמה שמחברים הצורות על הבגד בתפירה דקה מאד:

והספרות גלוח השערות ונמצא במשנה לא ישב אדם לפני הספר ועוד הרבה:

ואצור המסחרים אסיפת הסחורות ושמירתם לעת היוקר:

ושכיר האריסים והפועלים כונתו על פרנסת הסרסרות בשכירותם שכמו שבזמנינו שרוב עסקנו במו"מ יש הרבה אנשים שמתפרנסים בסרסרות כך בימיהם שרוב פרנסתם היתה בעבודת קרקע ע"י אריסים ופועלים היו אנשים עומדים על משמרתם לסרסר אריסים ופועלים שישכירו עצמן לבעלי השדות והיו מקבלים שכר ע"ז ואין כונתו על המשכירין עצמן למלאכת העבודה בקרקע שהרי הוא חושב לקמן עבודת האדמה בין העבודות הקשות. אריסין נקראים הנשכרים לחלק לשליש או לרביע מה שתעלה האדמה ופועלים הם המקבלים שכרם במעות והשמשים הם המשמשין את בעל השדה במלאכתו ועוזרים אותו:

יגיעה וטורח יגיעת האברים וטרדת הלב בעיונם והשגחת שמירתם שלא יופסדו:

מן מוצאיהם הם המקומות שחופרין ומוציאים אותם משם:

וזקוק הכסף בעופרת כשמזקקים הכסף בכור נותנים בו חתיכות עופרת כמו שכתוב (ירמיהו ו׳:כ״ט) נחר מפוח מאש תם עופרת כו':

ויוכל להתמיד עליו שאם יבחר במלאכה כבדה סופו להניח אותה בזמן קצר כשתכבד עליו או יחלה:

ולכל אדם יש חפץ כו' כבר הטביע כו' כלומר שבאמת האזהרה והלמוד לבני אדם על דבר זה הוא אך למותר כי אם יניח האדם זדונו וגאונו ותשוקת העושר וקנאת איש מרעהו ולא יחפוץ רק טרף חוקו אז כאשר יכוין לבבו לבחור סבה לטרפו ימצא בעצמו הרגשת נטיה בטבעו אל אותה מלאכה הנאותה לו שהרי בוודאי שם הבורא ית' נטיה זו בטבע האדם כי למה יגרע מזה משאר בע"ח שאנו רואים בהם הנטיה הטבעית הזאת:

במלאכה או סחורה מבלתי זולתה שחפצו נוטה למלאכה זו או לסחורה זו יותר מלמלאכה ולסחורה אחרת מחמת שכבר הטביע כו':

אל מין ממיני הצמחים וכבר יחדו רבותינו זכרונם לברכה בפרק המוציא תבן לפרה עצה לגמל עמיר לטלה עשבים לגדי ודומיהן הרבה תמצאם בספרי חכמי הטבע בדברם בתכונת כל מיני החיים:

ממיני הצמחים והחיים הצמח המיוחד לכל אחד או הבע"ח המיוחד להיות לו למאכל כי דוגמת העכברים לחתול והשאר שזכר נמצאו עוד הרבה בשאר בעלי חיים:

הוטבע עליו להיות כו' המין ההוא הוטבע על הנטיה הזאת על הדבר ההוא בכדי שיהיה הדבר ההוא שבה למזונו:

ותכונת גופו ואבריו כו' תכונת גופו בכלל וערך אבריו:

כפה הארוך והשוק הארוך וכו' שלהיותו צריך לעמוד במים במקום עמוק קצת נבראו לו הרגלים הארוכים ובכדי שיוכל להטריף הדג פתאום בעמדו קצת רחוק ממנו נברא לו הפה הארוך:

וכשן והצפורן כו' שכאשר ימצא בע"ח ישכהו בשיניו ויקרעהו בצפרניו וימיתהו ויאכלהו:

והקרנים לשור ולאיל לא ידעתי מה טיבם בכאן ואיך הם שבה לטרפם כי כפי המפורסם בספרי הטבעים תועלת הקרנים אינם רק להצלתם מהנזק:

לא נתן לו כלי הציד והטרף ד"מ הרגלים הארוכים בעוף הצד הדגים נקראים כלי הציד שאיננו טורף בהם רק הם סבה לציד שיוכל לעמוד בעומק המים ולצוד כנ"ל והפה הארוך נקרא כלי הטרף שבו הוא טורף הדג וכן בשאר טורפים:

מדות בני אדם כו' ד"מ מי שגוברת בו מדת הרחמנות יתרחק מן אומנות הטבחות וכן אמרו ולא הקפדן מלמד וכדומה בשאר מדות:

ויהיה גופו ראוי לה כו' כונתו על תכונת אברי גופו ד"מ מי שעיניו רכות ירחיק עצמו ממלאכת הציור והרקמה ועל כח הגוף אמר ויכול לסבול טרחה:

יחזור עליה יהדר להשיג האומנות ההוא:

ויסבול מתקה ומרירותה שיקבלנה בטוב הן שתהיה מתוקה לו או שתהיה מרה לפעמים: