פת לחם, שער רביעי - שער הביטחון ב

בהן יתכן הבטחון מהבוטח כו' שע"י שימצאו באיזה מן הברואים כלו' באיזה אדם הסיבות ההם יתכן שיתראה ויגלה בטחון מאיזה אדם שיבטח עליו:

הרחמים והחמלה מלת רחמים הונחה על מי שהוא בר דעת יודע ומכיר צער חסרונו ואין לאל ידו לתקנו אולם לא יתכן על מי שאיננו בר דעת רק שכח המרגיש שלו מרגיש כאבו בבלי דעת כמו כל מין בהמה וחיה ולכן נאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וכו' אמנם יתכן לומר לשון חמלה גם עליהם כמו (יחזקאל ט״ז:ה׳) לעשות אחת מאלה לחומלה עליך שמדבר שם בילד רך:

בכל מה שיטריחהו כו' הוא בטוח שאף שיבקש ממנו לטרוח הרבה למענו לא ימנע מבקשתו:

שאיננו מתעלם בזמנו ולא מתעצל כו' יש אדם שאף שהוא רחמן בטבעו הוא מעלים כח רחמנותו ומסיח דעתו ממנו וזה נקרא מתעלם שלשון מתעלם הוא מתפעל שהונח על מי שהוא הפועל והנפעל כמו בזה שהאדם מסיח הדבר מדעתו ברצונו ועי"ז הדבר נשכח ממנו והשכחה שולטת עליו בדבר זה והרי הוא פועל ונפעל ויש אדם שאף שכח הרחמים גובר עליו ואמנם להיותו עצל בטבעו גובר עליו כובד עצלותו ונמנע מתיקון ענין זולתו הנצרך לו והנה יש דבר שלא יתכן לומר בו מניעה מחמת עצלות כמו החנינה בממון ולא יתכן לומר בו רק מתעלם ומה שנצרך להעשות בכח אברי הגוף יתכן בו גם העצלות לכן פרט בזה שתי הלשונות:

שהוא משתדל ומסכים כו' משתדל הוא היפך המתעצל ומסכים לעשותו הוא היפך המתעלם:

התעלמותו ורפיונו הם הם שתי חלוקות הנ"ל כי העצל הוא המתרפה כמ"ש גם מתרפה במלאכתו (משלי י״ח:ט׳):

בוטח ממי שבטח בו כו' שנגלה לבוטח ממי שבטח בו שיש בו שתי מדות האלה:

ורוב השגחתו ששתי החלוקות הנ"ל דהיינו בלתי מתעלם ולא מתעצל הפכם אחד שהוא ההשגחה עליו ולא נמנה רק לאחד:

לא ינוצח כו' ולא ימנעהו כו' שלפעמים האדם חפץ לעשות דבר רק שאחד קם עליו ומונע אותו מפעולה ההיא וזה בשתי בחינות אם שכוונת האיש ההוא להכעיס ובדרך נצחון לפי שהוא רואה שזה חפץ בדבר מתעצם דוקא למנוע הדבר כדרך אויב ומתנקם ולזה דייק בלשונו באשר הוא חפץ או שלא לכוונת נצחון רק לאיזה כוונה אחרת הוא אינו רוצה שיהיה הדבר ההוא ומונע אותו מלעשותו על חלוקות אלו אמר לא ינוצח ולא ימנעהו וכו' ואולי תהיה מלת מונע שם ולא תאר ואז הכוונה על שאר מניעות טבעיות שאינם באים מרצון אדם זולתו רק מלות חזק וחלש מורה יותר על פי' הראשון:

מפני המנע דברים כו' שאחר שהוא חלש בודאי ימצאו ענינים הרבה שימנעו בהם דברים הנצרכים לפעולתו לסיבה הנ"ל:

שיהיה יודע באופני כו' שהוא יודע באיזה אופנים יכול להועילו שלפעמים האדם רחמן וזריז ויכול על הדבר רק שאינו יודע אופני תועלתו כמו הרופא הרחמן והזריז ויש ביכלתו לרפא את החולי רק נעלם ממנו חליו ובאיזה סמים תהיה רפואתו אף שבאמת הסמים ההם ישנם תחת ידו ואמר יודע באופני תועלתו בבחינת דחית הנזק מהבוטח ועל ההטבה בפועל אמר ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו:

בנראה ובנסתר שיש דבר שהוא טוב לפי הנראה והרע מסותר בו כמו דרך משל שמלך אחד עשה אוהבו לשר צבא ועי"ז נפל שדוד בידי אויביו כידוע שזה היה כוונת שאול בדוד לכן אמר שהוא יודע שאותו הדבר הוא טוב לו בנסתר כמו בנראה:

ומה שייטב בו ענינו כוונתו שיש דבר שהוא היפך הנ"ל דהיינו שהוא נראה קצת רע לפי הנראה ובאמת הוא טוב לענינו:

דעתו בתועלותיו כו' פרט בכאן הארבעה דברים הנ"ל מן המאוחר אל הקודם:

שיהיה מתיחד בהנהגת כו' שרק הוא מיוחד בהנהגת אותו אדם שבוטח עליו ומעולם לא הנהיג אותו זולתו וזה לא יצדק כלל בשום נברא רק בבורא ית':

מתחלת הוייתו ויצירתו בבטן אביו וגדולתו הוא גדולו בבטן בתשעה ירחי לידה שהולד הולך וגדול שם ונצרך להשגחה כמ"ש בשער הבחינה:

וינקותו אחר שנולד בהיותו יונק משדי אמו ואח"ז בימי נערות וימי בחרות עד תכלית ענינו בעולם:

בעבור שקדם לו עליו כו' שאחר שהיטיב לו מזמן הקדום עד הנה בודאי גם עד זקנה ושיבה לא יעזבנו:

והטובות העודפות והתועליות המתמידות על הטובות הנראים בשעתו אמר הטובות העודפות ועל הטובות שאין טובתם ניכר לשעתם רק שידוע שהם מועילים להבא אמר התועלות וכו':

שיהיה ענין הבוטח כו' למעלה מזה דיבר בבחינה שהוא בטובתו יתיחד בהנהגתו מתחלתו ועד הנה וכאן מדבר בבחינת היכולת שהיכולת בהטבתו ונזקו מסור רק בידו ואין לזולתו שום יכולת להטיב או להרע לו:

ה"ג להזיקו ולהרע לו ולא להטיב כו' להזיקו נזק הוא נגד המועיל ורע הוא נגד הטוב כי כמו שמלת מועיל על דבר שאין הנאתו לשעתו רק אחר זמן כן נזק הוא הפכו ג"כ שאין הרע מורגש ומצר בשעתו וטוב ורע הם המורגשים לשעתם:

יהיה יותר ראוי כו' לפי שלבו אינו פונה כלל לבטחון זולתו ומניח כל בטחונו עליו:

הנדיבות והחסד הנדיבות בבחינת התעוררות הרצון בלב להטיב והחסד בבחינת הפעולה ממי שאינו חייב לו ונגד הנדיבות אמר למי שראוי שגם בו שייך נדיבות ונגד החסד אמר ולמי שאינו ראוי:

נדיבתו מתמדת כו' בנדיבות שהוא חפץ הלב אמר לשון התמדה כי רצון הלב והשתוקקותו לדבר יכול להיות בתמידות כמשמעו בלי הפסק אף שעה אחת משא"כ בחסד שהוא המעשה בפועל בודאי בלתי אפשרי לשום נברא להטיב בפועל לזולתו בתמידות לא אמר בו לשון התמדה רק לשון המשך:

לא יכרת ולא יפסק ג"כ נגד שתי חלוקות הנ"ל:

בגלוי ובנסתריו בלבו ובאבריו בלב שייך גלוי ובסתר הנסתר הוא המחשבה בדבר בפני עצמה והגלוי הוא גלוי מחשבתו לזולתו בהגדתו לו ובאברים שהם כלי המעשה שייך ג"כ גלוי ונסתר המעשה שאדם עושה במקום שאין רואין הוא הנסתר ובמקום רואין הוא הגלוי ואמר שכל מעשיו יהיו מורים על בטחונו בו:

ולהמסר אליו היא הסכמה כוללת שיסכים בדעתו להמסר בידו שיעשה בו מה שירצה ואח"ז אמר שכל גזירה פרטית שיגזור עליו יקבל ממנו ברצון:

ולדון אותו לטוב שידון כל מפעליו עמו לכף זכות ולתלות שכוונתו לטוב לו:

דיניו ומפעליו דהיינו אם הוא דן אותו ח"ו ביסורי הגוף ע"ז אמר דיניו ועל הנהגתו עמו בקניניו אמר ומפעליו:

רחום וחנון ה' ושמא תאמר שזה נאמר בבחינה שהוא מרחם על הכואבים כבר ומצטערים ולא קודם לזה ולא יועיל הבטחון קודם בא הפורעניות להמלט ממנו לזה מביא ראיה מנינוה שנא' ואני לא אחוס הרי שריחם עליהם וביטל הגזירה ולא התחילה הפורענות כלל:

מי הקשה אליו וישלם מי עמד כנגדו בקושי ערפו ויצא שלם:

והגבורה והתפארת והנצח הרי הגבורה הוא נצחון:

מתחלת ענינו היינו תחלת הויתו כנ"ל:

והתחלת גדולתו במלת גדולתו כוון מה שהאדם ניכר ונודע בין אנשים בערך מה כמ"ש ושמואל הולך וגדול וטוב והנער משהוא מתחיל להודיע בין אנשים נקרא התחלת גדולתו:

אתה גוזי מוציאי:

מי זה אמר ותהי ה' לא צוה מי זה יגזור אומר ויהי אם ה' לא צוה:

מפי עליון לא תצא כו' כוונת המחבר כפי שפירשו קצת מפרשים פסוק זה מגזירת עליון לא תצא כלו' לא תשתנה מגזירתו הן רע הן טוב כפי אשר גזר כן יהיה ואלו שני הכתובים נאמרים זה אחר זה בדברי המקונן באני הגבר ולפי שיש טעות בכ"א מהם בפירושו שבפסוק מי זה אמר ותהי כו' נוכל לומר שזה נאמר על הויית יש מאין לזה הביא פסוק שאחריו מפי עליון כו' שזה מבאר אותו שהכוונה הוא על הנהגת העולם ברוע טוב ובפסוק מפי עליון כו' לבדו נוכל לפרש ח"ו כפשוטו לכך מביא הראשון שכל א' מגלה על חבירו ויגיד עליו רעו:

ואומר יבש חציר כו' כי אולי יאמר אדם שהתחלת כל דבר צריכה להיות ממנו ית' כי כן יסד המלך שיהיה הוא המתחיל בכל דבר אולם לא יתמיד אם לא יגמור אדם וימשיך הדבר להתמידו לזה מביא פסוק יבש חציר המורה היפך זה שפעולת אדם היא בלתי נמשכת ופעולתו ית' היא המתמדת דרישא דקרא כל הבשר חציר וכו' וכל חסדו וכו' פירש כל אדם כמו שאין בו ממש במציאותו כי כחציר הוא גם כן חסדו שהוא עושה הוא רק כציץ השדה עובר לשעתו וכמו שיבש חציר כלומר שהאדם בעצמו בבא עתו יגוע וימות כן נבל ציץ חסדו יתום ויפסק לשעתו אולם דבר אלהינו יקום לעולם כמו שהוא ית' נצחי כי גזירותיו ופעולותיו נצחים:

אכן חציר העם לפי שבפסוק שלמעלה נאמר כל הבשר ולא נאמר האדם אולי יתעקש המתעקש ויאמר שזה נאמר על שאר מיני החיים זולת האדם וימשיך בו איזה פירוש לדעתו לזה הביא פסוק זה המגלה שלשון חציר נאמר על מין האדם:

ושנדיבתו כוללת כל הברואים:

וחסדו סובב כלו' סובב סובב הולך מזה לזה בנדיבתו ית' אמר סתם כוללת כי הנדיבות הוא הרצון וההסכמה להטיב כמ"ש למעלה והוא מתמיד אצלו ית' בכל עת ובכל שעה לכל בריותיו אולם החסד הוא המעשה בפועל והוא מתחלק להרבה פרטים כמו המזון והלבוש והמעון ודומיהם רבים ואין כל הבריות נצרכים לפרט אחד בשעה אחת רק כל אחד בשעתו כמ"ש במזון ואתה נותן להם את אכלם בעתו ואמרו חז"ל בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד וכו' ולכן אמר לשון סובב כלו' סובב הולך מזה לזה בזה אחר זה:

טוב ה' לכל כו' ואמר נותן לחם כו' לפי שבפסוק ראשון נאמר בלשון הטבה ורחמים ששניהם צודקים גם לראוים ומוכנים אליהם ואולי יאמר שזה נאמר דוקא בראוים אליהם קצת לכן הביא פסוק נותן לחם לכל בשר שמסיים בו כי לעולם חסדו לראיה שגם לבלתי ראוים כלל כמ"ש למעלה הוא ית' מטיב שמלת חסד הנחתו האמתית הוא על הטבת חנם בהחלט ולפי שבפסוק זה בלתי מבואר רק לחם לבד לזה הביא פסוק ראשון טוב ה' וכו' שמלת טוב בסתם ודאי הוא כולל כל מין הטבה:

פותח את ידך כו' הביא פסוק זה להורות שהטבתו יתברך איננה באה בכילות ח"ו כפי ההכרח לקיוה רק הוא ית' משפיע מידו הרחבה ומשביע לכל חי כרצונו:

והשכל גוזר בהקבץ כו' כלומר באמת לא הייתי צריך להביא ראיה מן הכתובים שגם השכל האנושי גוזר ומחייב שאלה השבעה דברים מקובצים ונמצאים בו יתברך ושאינם נמצאים בזולתו ולא הבאתי אלו הפסוקים רק לזכרון בלבד כלו' שאין כוונתי רק להיותן למזכרת ולא לראיה דהיינו שע"י שירגיל האדם אלו הפסוקים בפיו יזכור על ידם מה הם השבעה דברים כמו נוסח מלות שנאמרו בתלמוד לסימני הלכות ואלו היה כוונתי לראיה הייתי יכול להרבות בפסוקים לחזק הראיה וז"א לכן הבאתי אלו כו' כלו' לכן לא הבאתי רק אלו ולא יותר:

יבטח בו כו' בתחלה פרט שתי החלוקות יבטח בו בהטבתו לו בצרכיו וימסר לו שיעשה בו כחפצו אף במה שהוא ח"ו לרע נראה ואח"ז מבאר אותם באמרו ויניח הנהגתו עליו על אמרו ויבטח בו ולא יחשדנו בדינו וכו' על אמרו וימסר עליו ופרט בזה שתי חלוקות ולא יחשדנו בדינו אם דן אותו ח"ו באיזה רעה מצירה פרטית לשעתה ולא יתקצף על בחירתו אם בחר לו ענין כולל להנהגתו כל ימיו כמו העוני ח"ו או אשה רעה מצירה וכדומה:

כוס ישועות כו' צרה ויגון כו' ובשניהם נאמר ובשם ה' אקרא ומאלו הפסוקים למדו רז"ל שחייב אדם לברך על הרעה כשם וכו':