פרשת דרכים צו

היינו דכתיב היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל אלא למ"ד לא אכל אלא טעם מאי היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, ותירצו ה"ק אפשר מי שעשה הישועה הזאת חטא בא על ידו. וכ"כ הרמב"ן בס"פ בחקותי, גם במשפטי החרם כתב הרמב"ן וז"ל שיהונתן שוגג היה ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג והיה רוצה לחייבו מיתה ואמרו לו העם כיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע שהיה בשגגה שאין הקב"ה עושה נס על ידי רשעים וזהו היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל ע"כ. למדנו דמי שהוא נלחם מלחמת ה' אין חטא בא על ידו. וזו היתה כונת אביגיל שאמרה לדוד שא נא לפשע אמתך כלומר שימחול על כבודו במה שבזהו נבל שאמר מי דוד ומי בן ישי. והרגישה אביגיל דשמא יאמר לה דוד איך אמחול על כבודי והלא כל עצמו של שאול שניטלה ממנו מלכותו היה בשביל שמחל על כבודו, לזה אמרה אף שתמחול על כבודך עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן דהיינו מלכו קיימא, והטעם דעונש המוחל על כבודו הוא שיבא לידי עון שעליו תנטל מלכותו והכא גבי דוד לא שייך משום כי מלחמות ה' אדוני נלחם ולפיכך רעה לא תמצא בך משום דאפשר מי שעושה ישועות בישראל ונלחם מלחמות ה' חטא בא על ידו. כלל הדברים שכונת אביגיל היה לומר שההיזק הנמשך ממחילת המלך על כבודו הכא גבי דוד לא שייך משום דכיון שהוא נלחם מלחמת ה' אין חטא בא על ידו

אך כדי להבין המשך הפסוקים נאמר באופן אחר. ונדקדק עוד במה שאמרה ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך, דלמה זה כפלה את דבריה באומרה לרדפך ולבקש את נפשך. עוד יש לדקדק במה שברכה את דוד שיזכה לחיי עולם הבא באומרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים מי בקש זאת מידה שתברך את דוד ברכה זו וכי יעלה על הדעת שדוד לא יזכה לחיי עולם הבא. עוד יש לדקדק במה שאמרה את ה' אלהיך הם שפת יתר דנודע דצרור החיים הם אצל ה'. וכן יש לדקדק במה שקללה את אויבי דוד קללה נמרצת באומרה שנפשם יקלענה בתוך כף הקלע, מי בקש זאת מידה. עוד יש לדקדק בסיום דבריה שאמרה והיה כי יעשה ה' לאדוני ככל אשר דבר וגו' ולא תהיה זאת לך לפוקה וגו' דכפי דבריה שהיתה סבורה שהריגת נבל חשיב פוקה ומכשול אף שלא יעשה ה' לדוד ככל אשר דבר היה מהראוי שתמנע את דוד מהריגת נבל שלא ישפוך דם נקי, ומשמע מדבריה שאם לא היה מולך דוד לא היתה הריגת נבל פוקה ומכשול וזה אין הדעת סובלתו. עוד יש לדקדק במאמר הפונה קדים שאמרו רז"ל ולא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו דבת שבע. והנה אתא לנחומי צעורי קא מצערא ליה, ואחר כל הכבוד שעשתה לדוד והברכות שברכה אותו בהכות שמים מעל הזכירה לו עון דבת שבע לצער את דוד

ונראה דכל זה יובן עם מאי דאמרינן בפ"ק דמגילה, והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר מן ההר מיבעי ליה אמר רבה בר שמואל מלמד שנטלה דם בחיקה והראתה לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה אמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה, אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למדייניה אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם ע"כ. נמצינו מדין שאביגיל ודוד היו חלוקין בדין, שדוד היה סבור דמשעה שנמשח ע"י שמואל יש לו דין מלך ואף שעדיין שאול קיים, ואביגיל סוברת שאין לו דין מלך אף שכבר נמשח ע"י שמואל מאחר שעדיין שאול קיים. והנה כשהלשין דואג את אחימלך ואמר ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחיטוב וישאל לו בה' אמרו רבותינו ז"ל שאמר לו עשאו מלך דתנן אין נשאלין באורים ותומים אלא למלך בלבד ומפני זה הרגו לאחימלך מדין מורד במלכות וכבר הביא רד"ק דברי רז"ל יע"ש. ואמרי' בגמ' בפ' שואל (דקמ"ט:) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ממאי אילימא מדכתיב ויצא הרוח ויאמר צא ואמרי' מאי צא צא ממחיצתי ודלמא שאני התם משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני כו', אלא מהכא גם ענוש לצדיק לא טוב ומדלא טוב ש"מ דהוי רע וכתיב כו' שלא יגור במגורך רע ע"כ.