פרשת דרכים פט

משום דפשיטא דאיכא אסורא וכיון דאינו נהרג לא איצטריך למחשביה, אבל אם היה נהרג היה צריך התנא למיחשביה לאשמועי' האי דינא, אלא ודאי דליכא אלא חיוב מיתה לשמים ומש"ה לא חשיב לה בהדי ז' מצות כיון דלא נפקא מידי לענין דינא מאחר דפשיטא לן דאיכא איסורא. ור"ל דאמר עו"ג המכה את ישראל חייב מיתה לא בא אלא ללמדנו דבשביל איסור זה חייב מיתה לשמים. ומפסוק זה דוירא כי אין איש ויך את המצרי למדנו שתיהם שחייב מיתה לשמים ואינו נהרג, מה שחייב מיתה לשמים מדהרגו משה דאם לא חייב מיתה לשמים פשיטא דלא היה משה הורגו אף שראה שאין שום איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ושאינו נהרג נלמד מאומרו וירא כי אין איש דמשמע שאם היה איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר לא היה הורגו, והא לא שייך במחוייבי מיתת ב"ד שאין נמנעים מלהרגם בשביל דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא וכדכתיבנא

ואל זה סובב הולך כונת רז"ל בסוטה (דף מ"ו) בפסוק ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה', מאי ויראם, ר' יוחנן אמר ראה שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה, ופריך בגמרא ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה א"ר אליעזר לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. דכיון דאותם הילדים לא היו מחוייבי מיתת ב"ד כי אם חייבי מיתה בידי שמים לא הותר לו לאלישע לקללם ולהמיתם אם לא אחר שנסתכל שאין בהם ולא בזרעם לחלוחית של מצוה דלא נפיק מינייהו זרעא מעליא. וחילוק זה שכתבנו כתבוהו ג"כ חכמי אשכנז ז"ל אך הוקשה להם מהא דאמרינן בגמרא פ"ד דב"ק (דף ל"ח) וז"ל ויאמר ה' אל משה אל חצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית וכו'. והרי המדינים היו חייבים מיתה בידי אדם כמו שארז"ל מנין להבא להורגך השכם להורגו שנאמר צרור את המדינים, והק"ו שעשה משה הוא ק"ו שאין עליו תשובה ואדם דן ק"ו מעצמו, וא"כ מואבים היו מחוייבים מיתה בידי אדם מק"ו ומה מדינים כו' א"כ אפוא מהו זה שאמר לו הקב"ה שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם והלא במחוייבי מיתה בידי אדם אין אנו אחראין לדרוש דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא. ותירצו דחדוש הוא שחדשה תורה משום מלכות בית דוד, שאעפ"י שהמואבים היו מחוייבים מיתה בידי אדם נסתכל בזרעם אחריהם ולא הרגם. אך קשה דהן לו יהי שהמואבים היו חייבים מיתה בידי אדם מכח ק"ו מ"מ מה עלה בדעתו של משה לעשות מלחמה מכח ק"ו והא קי"ל דאין עונשין מן הדין, ואולי דזאת האגדה ס"ל כרשב"י דאית ליה דעונשין מן הדין וכדאיתא בפ' בן סורר (דף ע"ד). א"נ אפשר דלא נאמר כלל זה דאין עונשין מן הדין אלא בישראל אבל בבני נח עונשין מן הדין שהרי מצינו כמה חילוקים בין ישראל לבני נח, ודוק

ודע דבפרק הנחנקין אמרינן המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר כה אמר ה' הנני שובר את קשת עילם נשא חנניה ק"ו בעצמו ומה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמם עאכ"ו, אתא איהו בשוק התחתון אמר כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל, אמר ליה רב פפא לאביי האי לחברו נמי לא נאמר אמר ליה כיון דאיתיהיב ק"ו למדרש כמאן דאתמר ליה דמי הוא ניהו דלא נאמר לו ע"כ. ונראה דאין הכונה לומר דלפי האמת ניתן ק"ו להדרש בנבואת הנביא שמיעד שהשם יעשה כך וכך שהרי ראינו שלא נתקימה נבואת חנניה, אלא שכונת התלמוד לומר דלפי סברת חנניה שניתן ק"ו להדרש בנבואת ה' חשיב נבואת חנניה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והטעם שלא ניתן ק"ו זה להדרש הוא משום דמשפטי ה' עמקו ואפשר דגזרת מלך היא שהעוזרים יענשו ולא המריבים עצמם. וכההיא דאמרינן בפ"ק דיומא (דף י) עתידה פרס שתפול ביד אדום א"ל רב כהנא ור'