פרשת דרכים פח

הצום ואין הלום אלא מלכות כמ"ש המפרשים ז"ל, וכונתו רצויה לתת הודאה לאל יתברך שזכהו להיות מלך ישראל, ותקטן עוד זאת בעיניך כלומר הלא זה הדבר מלתא זוטרתא היא דאיכא אחריתי כי הפלה ה' חסיד לו להתיר את הנקבות מיד, שעל פי טענה זו אני מותר לבא בקהל, וקא מפרש ואזיל ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם כלומר בשעה שהרחקת בית עבדך דהוינו באומרו לא יבא עמוני ומואבי ע"ד אומרם גדולה לגימא שריחקה שתי משפחות מישראל שם נאמר וזאת תורת האדם דייקא דהיינו הזכרים אבל הנקבות לא היו בכלל אזהרה זו ועל זה מודה אני לפניך כעל טוב אשר עשית עמי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש

או כלך לדרך אחרת בהקדים מאמר רז"ל במדרש וז"ל. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ולפיכך ויך את המצרי ע"כ. והנה הרא"ם ומהר"ש יפה ז"ל מקהו אקהתא בדברי רז"ל אלו דמשמע שאם היה איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר לא היה הורגו דהיכן מצינו במחוייבי מיתה בידי אדם שלא נהרגם בשביל העתיד דלמא נפיק מנייהו זרעא מעליא. ותירצו דודאי במחוייבי מיתה בידי אדם אין אנו אחראים לתור ולדרוש זרעם הבא אחריהם אם הוא צדיק או רשע. אבל במחוייבי מיתה בידי שמים אם אמת נכון הדבר דידעינן דנפיק מניה זרעא מעליא אינו נהרג ואם הדבר ברור כשמש דלא נפיק מניה זרע כשר הרשות נתונה ביד ב"ד והורגין אותו. ואותו המצרי לא היה חייב מיתה בידי אדם דאע"ג דאמרי' בגמ' עו"ג שהכה את ישראל חייב מיתה היינו בידי שמים לא בידי אדם, וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מהלכות מלכים דין ו') וז"ל וכותי שהכה ישראל אפי' חבל בו אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג. וראיתי למרן הכ"מ שכתב שם וז"ל אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא ע"כ ולפי האמור אין צורך לזה, דלעולם לפי שורת הדין כך היא דרכה של תורה דחייב מיתה ודרשא גמורה היא ואע"פ כן אינו נהרג. ומה שהרג משה את המצרי היינו משום שצפה ברוח הקדש דלא נפיק מניה זרעא מעליא

הן אמת דאיכא למידק דאפילו תימא דמ"ש ר' חנינא עו"ג שהכה את ישראל חייב מיתה דהיינו לומר דחייב מיתה בידי שמים דוקא ולא בידי אדם, מ"מ קשה לחשביה גבי ז' מצות שנצטוו בני נח. ואין לומר דלא חשיב אלא מצות דבן נח נהרג עליהם שהרי בגמרא פריך לר"ל דאמר עו"ג ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ולחשביה גבי ז' מצות ומשני כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא קא חשיב, והנה הרמב"ם כשהביא דין זה דעו"ג ששבת כתב דומיא דעו"ג שהכה דאינו נהרג אף שהוא חייב מיתה, וכן גבי עו"ג שעוסק בתורה דחייב מיתה פריך בגמרא ולחשביה גבי ז' מצות, ומשני מ"ד מורשה מגזל קא אתיא מ"ד מאורסה דינו כנערה המאורסה, וגם בזה כתב הרמב"ם שאינו נהרג אף שהוא חייב מיתה. וכתב מרן דמה שהקשו בגמרא ולחשביה היינו לומר דלחשביה לענין איסורא ולא לענין קטלא. וא"כ גבי עו"ג שהכה את ישראל אמאי לא הקשו בגמ' ולחשביה לענין איסורא

וי"ל דבשלמא גבי עו"ג ששבת ועו"ג שעוסק בתורה איכא חדושא במאי דאשמועינן לענין איסורא דאי לאו דשמעינן לה הו"א דליכא שום איסור בדבר כלל ומה גם בעו"ג שעוסק בתורה ומשום הכי בהני תרתי הקשו ולחשביה, כלומר לישמועינן התנא דאיכא איסורא, אבל בעו"ג המכה את ישראל לא הוצרך התנא לאשמועינן דאיכא איסורא דמהיכא תיתי דרחמנא שריה, וכל עצמו של ר' חנינא לא אתא אלא לאשמועי' דמשום איסור זה חייב מיתה לשמים מדהרגו משה משום דראה שאין שום אדם עתיד לצאת ממנו שיתגייר ואם לא היה חייב מיתה לשמים משום איסורא בעלמא לא היה משה הורגו, אבל לענין דינא לא נפקא לן מידי כיון דפשיטא דאיכא איסורא. ונ"ל דמכח קושיא זו יצא לו להרמב"ם דין זה בעו"ג שהכה את ישראל שאף שחייב מיתה אינו נהרג מפני שהוקשה לו דאמאי לא הקשו בגמרא לר"ל ולחשביה בהדי ז' מצות, דבשלמא אם אינו נהרג ניחא דלא פריך ולחשביה