פרשת דרכים עז

חיובם מן התורה וכמ"ש מרן. והרמב"ן ז"ל כתב שהטעם שלא צוה ה' פרשת געולי מדין במלחמת סיחון ועוג הוא מפני שסיחון ועוג הוא מז' עממין ובז' עממין כתיב ואכלת את שלל אויביך ודרשו רז"ל אפי' קדלי דחזירי וכ"ש געולי נכרים. הן אמת דכפי מ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים שלא הותר להם דבר של איסור אלא כשאין להם מה לאכול אין תירוצו של הרמב"ן עולה כהוגן. אך דברי הרמב"ם תמוהים בעיני, דבפ"ק דחולין איבעיא לן איברי בשר נחירה שנכנסו עם ישראל לארץ מהו, ובעי בגמרא אימת אילימא בז' שכבשו וז' שחלקו השתא קדלי דחזירי אישתרי בשר נחירה מיבעיא, ואם כדברי הרמב"ם אין כאן קושיא, כי על כן נ"ל שהרמב"ן דחה דברי הרמב"ם. שוב ראיתי להרמב"ן שהביא דברי הרמב"ם הנז' ותמה עליהם, מ"מ למדנו שארץ סיחון ועוג היא מכלל ז' עממין. ועוד ראיה ממ"ש רש"י בפירוש התורה שאזהרת הכתוב בכהנים שלא יהיה להם חלק ונחלה היא אף בארץ סיחון ועוג, ועיין בדברי הרמב"ם סוף הלכות שמטה ויובל, וצ"ע

ועל פי הקדמתנו נתנה ראש ליישב מאמר הפונה קדים. ויש לדקדק בו דאיך תלה מיתת משה רבינו בחו"ל עם מה שבאים דור המדבר לעוה"ב, שאם הכונה היא דאגב שיקום משה בזמן התחיה יקומו ג"כ דור המדבר שהם קבורים אצלו, דבר זה רחוק בעיני שאם רשע קבור אצל צדיק שבסיבת תחיית הצדיק שיחיה ג"כ הרשע ועוד שהרי שנינו בפרק חלק דמרגלים אין להם חלק לעוה"ב, וכן איכא מאן דאמר התם דעדת קרח אין להם חלק לעוה"ב, הרי שאף שהם קבורים אצל משה מ"מ אינם באים לעוה"ב, ואם כן אם דור המדבר אינם כדאים מצד עצמם מאי אהניא להו מה שקבורים אצל משה רבינו. ואם הכונה דבזמן התחיה יתפלל עליהם משה, אף שיכנס לא"י ויקבר שם יכול להתפלל עליהם שיחיו בזמן התחיה דתפלת משה רבינו נשמעת מסוף העולם ועד סופו

ויראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפ"ה דנדרים האומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר, קונם לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור. וכתב הר"ן וז"ל והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרו לאחר הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע, ואם אמר בית זה ונפל אע"פ שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא ליה עכ"ל. וראיתי להרשב"א בחדושיו לגיטין פרק המביא תניין אהא דאמרינן ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, שהקשה דאמאי לא הוי כריתות והא קי"ל דאם מכרן האב או שמת מותר ליכנס בהם וכדאמרינן בנדרים. ותירץ דלאו דוקא נקט לשון זה דעל מנת שלא תלכי לבית אביך אלא מיירי באומר לה שלא תלכי לבית זה דאפילו מכרו האב או מת אסורה ליכנס. והוקשה לו דאכתי אפשר דנפל הבית בחייה והו"ל כריתות. ותירץ דאע"פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא ליה דהתם גבי שוכר אמרינן נפל אזדא ליה דלדירה שכרו ולא לראות בו בחרבנו אבל הכא גבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפי' דריסת הרגל אסר עליה הבית בין שיהיה הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסור בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת ע"כ נמצא דהרשב"א פליג עליה דהר"ן, דלהר"ן בבית זה כיון שנפל אזדא ליה ומותר ליכנס בו ולהרשב"א אף בבית זה אם נפל אסור ליכנס בו, והריטב"א בחדושיו דחה דברי הרשב"א וס"ל דאם נפל מותר ליכנס בו, והביא ראיה ממאי דאמרי' במדרש קהלת אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת, א"ר יהודה בשם ריב"ל משל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה היתה בנויה וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו ע"כ. והנה כפי סברת הריטב"א אפי' באומר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו, שהרי אין חילוק בין אומר קונם לביתך לאומר קונם לביתי דבכולם מת או שמכרו מותר, ואם נפל אליבא דהר"ן אסור ליכנס בו דכיון דקאמר ביתי כל שהוא ביתו אסור, ויש בזה אריכות דברים לא