פרשת דרכים עב

אברהם לתת לו את הקיני וקנזי וקדמוני כדי שינחילנה לישראל כבר הלך לוט עמו למצרים ושתק על מה שאמר אברהם אחותי היא. הכלל העולה שהדבר מבואר שבתחלה כשכרת ה' ברית עם אברהם לתת לו ארץ עשרה עממים ועלה בדעתו של מקום שיכבשו את כולם ישראל תיכף ומיד אלא שלא זכינו לכך ולעתיד לבא עתיד הקב"ה לקיים הבטחתו. וכן מוכח מדברי התוס' בגמ' דבתרא (דף נ"ו) אהא דאמרי' התם א"ר יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר לאפוקי מאי לאפוקי קיני וקנזי וקדמוני ע"כ. ופירש רשב"ם ז"ל כל שהראהו הקב"ה למשה בשעת מיתתו דהם ז' עממים הכתובים בכל מקום חייב במעשר אבל קיני וקנזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא כשיחזירם לנו לעתיד ע"כ. והתוס' הקשו וז"ל ואם תאמר ולימא לאפוקי חוצה לארץ ויש לומר דאין זה חדוש ולכך אמר קיני וקנזי וקדמוני אע"ג דמארץ ישראל הם ע"כ. ואם איתא כדברי הרא"ם דמעיקרא נתנם ה' לאברהם כדי שיתן שנים מהם לבני לוט ואחד לבני עשו לא ידעתי מה בין קיני וקנזי וקדמוני לשאר חוצה לארץ גמור אלא ודאי דקיני וקנזי וקדמוני נכרת עליהם ברית לתת אותם לישראל ולפיכך חשיבי ארץ ישראל ואשמועינן שמואל חדוש גדול דאפי' הכי אינם חייבים במעשר לעתיד לבא

הכלל העולה ממה שכתבנו שקיני וקנזי וקדמוני שהם אדום ועמון ומואב נכרת עליהם ברית להנחילם לישראל אלא שלא זכינו להם ואדרבא הוזהרנו שלא להתגרות בהם ומכל מקום מאהבת ה' אותנו התחכם לתת לנו קצת מארצות אלו. והוא דאמרינן בפ' אלו טרפות (דף ס') ארשב"ל הרבה מקראות שראוין לישרף והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה מאי נפקא לן מינה מדאשבעיה אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי אמר הקב"ה ליתו כפתורים וליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתי ישראל וליפקו מכפתורים כיוצא בדבר אתה אומר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב מאי נפקא מינה דא"ל הקב"ה לישראל אל תצר את מואב אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טהרו בסיחון עד כאן. נמצינו למדים דאף שהקב"ה נתן קצת ארצות לעמון ומואב והזהירנו שלא לקחת מארצם, היינו דוקא הארץ אשר היא ברשותם אך הארץ אשר לקחוה אחרים מעמון ומואב הותר לנו לקחתה

ובזה יובן פסוק אחד בפרשת דברים וזה תארו. ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם. ולא ידעתי דמיון זה דכתב קרא כאשר עשה ישראל וגו' מה שייך עם הקודם דקאמר דשעיר היתה לחורים ובאו בני עשו ולקחו את שעיר מיד החורים, עוד יש לדקדק במה שסיים הכתוב ואמר כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם וכתב הרמב"ן ז"ל דהכונה שהכתוב אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהחורים היו עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים אשר נתן ה' להם בכחו הגדול ע"כ. והנה לפי דברי הרב ז"ל עיקר הכתוב בא לומר דכי היכי דישראל כבשו ז' עממין בדרך נס גם עשו לקח את שעיר מיד החורים בדרך נס. ולא ידעתי לאיזה תכלית הורה לנו הכתוב דלקיחת עשו את שעיר מיד החורים היה בדרך נס ולא בדרך הטבע

ונראה לי דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק אלו טרפות דרב אמר עוים מתימן באו ותניא נמי הכי עוים מתימן באו. ופירש"י מתימן מאליפז בן עשו וכ"כ הרמב"ן ותימן הוא זרע אדום כדכתיב כה אמר ה' צבאות עוד חכמה בתימן. ופירש"י שם בגמרא דלמ"ד דעוים מתימן באו מאי דאיצטרך קרא לומר והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם הוא משום דאזהרינהו לישראל שלא להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים שהם זרע אדום וליתו ישראל וליפקו