פרשת דרכים סד

והיה לו קודם לכן, א"ב קדושת ירושלים משום דאיקרי נחלה אין לה הפסק א"נ משום דכתיב זאת מנותתי עדי עד, ע"כ

ונראה שיש נפקותא בתירוצים אלו דלתירוצא קמא כל קדושת מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד ונ"מ לקדושת בתי ערי חומה ולפי השני תירוצים האחרונים דוקא ירושלים קדשה לעתיד לבא אבל שאר כל העיירות משגלו גלות ראשון בטלה קדושת הארץ ואפילו קדושת בתי ערי חומה בטלה. וא"ת אכתי קשה דלמאי אצטריך ר' יוחנן לחייב את המעלה בזמן הזה משום קדושה ראשונה דקדשה לעתיד תיפוק ליה משום קדושת עזרא דלא בטלה, ואף על גב דלמעשרות בטלה קדושה ראשונה ס"ל לר' יוחנן דקדושה שניה לא בטלה ואם כן גבי קדושת ירושלים אף דנימא דקדושה ראשונה בטלה מ"מ יש לחייב את המעלה בזמן הזה משום קדושה שניה דלא בטלה. וי"ל דר' יוחנן ס"ל כרב הונא דאית ליה בפרק ב' דשבועות (דף ט"ז) דבכל אלו תנן ומאן דאית ליה הכי ע"כ אית ליה דקדושה ראשונה קדשה לעתיד וכדאיתא התם דאי לא תימא הכי לא היה קדושת מחיצות בזמן בית שני וזה הוא מן הנמנע, ומשום הכי אצטריך ר' יוחנן לחייב את המעלה בזמן הזה מטעם קדושה ראשונה דאי לאו האי טעמא לא היתה קדושה אפי' בימי עזרא. ור"ל דפטר ואית ליה דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ס"ל כר"ן דאמר באחד מכל אלו ועזרא הוא שקדש קדושי מחיצות וס"ל דכשם שנתבטלה קדושת מחיצות בגלות ראשון ה"נ נתבטל בגלות שני. ומש"ה פטר את המעלה בחוץ וס"ל דמעשרות וקדושת מחיצות אחד הם וכלם נתבטלו בגלות א' ובגלות ב' ומשום הכי פטר את המעלה בחוץ בזמן הזה ואית ליה נמי דתרומה דרבנן. ור' יוחנן פליג עליה בתרתי חדא דס"ל דקדושת הארץ אף שנתבטלה בגלות א' לא נתבטלה בגלות שני ועוד דקדושת מחיצות לא נתבטלה בגלות א' ותירוץ זה ניתן להאמר אם ר' יוחנן עצמו דחייב את המעלה בחוץ נתן טעם לדבריו משום קדושה ראשונה ניחא אבל אם הם דברי סתמא דש"ס שרצו לתת טעם לסברת ר' יוחנן קשיא לי דמנ"ל דר' יוחנן אית ליה דבכל אלו תנן אימא דר"י ור"ל כלהו ס"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד וס"ל כר"ן דאמר דבאחד מכל אלו ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים, אלא דאזלי לטעמייהו דר"י אית ליה דקדושה שניה לא בטלה למעשרות והוא הדין למחיצות ומשום הכי חייב את המעלה ור"ל ס"ל דקדושה שניה בטלה למעשרות וה"ה למחיצות ומש"ה פטר את המעלה בזמן הזה ומנ"ל לסתמא דש"ס דר"י מחלק בין מעשר לקדושת מחיצות

והנראה אצלי הוא דקדושה שניה קדשה לעתיד הוא דוקא בקדושת א"י בכללה שנתקדשה על ידי כיבוש ובהא קא משתעי קרא דאשר ירשו אבותיך ואשמועינן דשתי ירושות יש להם וג' אין להם אבל בקדושת מחיצות שהוא דבר התלוי במעשה או בכל אלו או בא' מכל אלו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אין לחלק בין קדושה א' לב' ואם קדושה א' לא לא קדשה אלא לשעתה קדושה ב' נמי לא קדשה אלא לשעתה דהא לית לן קרא לקדושת מחיצות לחלק בין קדושה א' לשניה. ומשום הכי ר' יוחנן שרצה לחייב את המעלה בזמן הזה והוי מטעם קדושת מחיצות הוצרכו בגמ' לומר דטעמיה הוא משום דס"ל דקדושה א' קדשה לעתיד דאי הוה ס"ל דלא קדשה כי אם לשעתה גם קדושה ב' לא נתקדשה אלא לשעתה עוד הכריחו התוס' חילוק זה דאף מאן דאית ליה דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד שהוא דוקא למעשרות אבל למחיצות קדשה לעתיד דהא ר"א ור' יהושע אית להו בפ"ק, דמגילה דקדושה א' קדשה לעתיד לבא ובריש ביצה אית להו דתרומה בזמן הזה דרבנן. אלא ודאי דיש לחלק בין קדושת הארץ לקדושת מחיצות ואף מאן דאית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן מצי סבר דקדושת מחיצות לא נתבטלה בגלות א' וקדושת הארץ אף שנתבטלה בגלות א' בימי עזרא שחזרה ונתקדשה לא נתבטלה עוד. ור"ל ס"ל דבין קדושת הארץ ובין קדושת מחיצות הכל נתבטל בגלות א' ובגלות ב'. ור"א ור' יהושע אית להו דקדושת מחיצות לא נתבטלה בגלות ראשון אבל קדושת הארץ כשם שנתבטלה בגלות ראשון כך נתבטלה בגלות שני: