פרשת דרכים נח

מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז. ובשמות רבה (פרשה ו' סי' ז') אמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה היה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז, וכן יחזקאל מפרש ואומר להם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, ראה מה כתיב איש שקוצי עיניו לא השליכו ע"כ. וכאלה רבות לרז"ל, וא"כ מן הדין אין להם ליקח שכר פעולתם אלא שה' ברוב. חסדיו הפליא לעשות עמהם שאף שמן הדין לא היה להם ליקח שכר פעולתם נתן. להם שכר פעולתם

ובזה יובן פסוק וה' נתן את חן העם וגו'. דיש לדקדק לפי דברי רז"ל שכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא א"כ הכא דשעת רצון היה היה לו לקרותם בלשון של שבח ולומר וה' נתן את חן ישראל, ועיין מ"ש לעיל בדרוש הקדום יע"ש. אמנם על פי האמור יבא על נכון, דכונת הכתוב לומר דאע"פ שבאותו פרק לא היו עושים רצונו של מקום ולא היו זכאים בביזת מצרים אפ"ה הגדיל ה' לעשות עם אלה ונתן את חן העם כדי לזכותם בביזת מצרים חלף עבודתם

ובזה יובן מאי דאמרי' בשמות רבה וז"ל, יודיע דרכיו למשה וגו' רחום וחנון ה', יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה, רחום שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים, ע"כ. ויש לדקדק במה שאמרו רחום שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות דמהיכא תיתי שיגעו בהם המכות. וכבר נתעורר בזה שם מהר"ש יפה וכתב שהיו ראויים שיהיו המכות נוגעות בהם לפי שהיו רשעים ומה נשתנו אלו מאלו. עוד יש לדקדק במה שסיים המאמר וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים דמה שייכות יש לדברים הללו עם הקודם. אך עם מה שכתבנו יובן היטב שכבר הקדמנו דלפי האמת לא נשלם הקץ של ת' שנה שגזר ה' בין הבתרים אלא שבשני דברים נחשב כאילו נשלם הקץ דהיינו בכובד העבודה ובמה שנתרבו ישראל. וזהו שאמרו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה דהיינו שאמר לו פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם. במצרים דבשתי פקידות הללו נשלם הקץ, וחזר ואמר רחום שרחם על ישראל ולא נגעו בהם. המכות שמן הדין היו ראויים ללקות כמו המצריים, והכונה בואו וראו חסדי המקום עם ישראל למי עולל כה לעשות תחבולות כדי למהר את הקץ לעם שברחמיו לא נגעו בהם המכות שהיו ראויים ללקות גם הם, ומלבד שלא נגעו בהם המכות עשה תחבולות כדי למהר את הקץ, ומלבד כל זה וחנון שנתן את חן העם בעיני מצרים כדי שיקחו שכר פעולתם כאלו' היו צדיקים גמורים ובטלו אותם ממלאכת רבם, ומן הדין היו פטורים המצריים מלשלם להם שכר פעולתם שהרי לא בטלו אותם ממלאכת רבה ואדרבה ראוי להחזיק להם טובה שאפשר שבסיבת השעבוד לא היה להם פנאי לחטוא וכדאמרינן ניחא ליה לאדון דלא לסתרי עבדיה

וזהו כונת הכתוב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ותרגם יונתן ואין בשבטיו כושל ולא איתדנו עם מצראי לאתקטלא והנה כונתו היא שמן הדין היה ראוי שיהיו נדונים עם המצריים וכמו שכתבנו רחום שלא נגעו בהם המכות, אלא שיש לדקדק מה ענין זה עם ויוציאם בכסף וזהב, דמאחר שאנו נותנים הודאה לה' שנתן להם כסף וזהב איך נחזור ונודה לה' שלא הרגם עם המצריים, אך עם מה שכתבנו יובן שדוד שבח לה' ואמר ויוציאם בכסף וזהב, וכי תימא מה שבח הוא זה והלא חייבים היו לתת להם שכר פעולתם, לזה אמר ואין בשבטיו כושל כלומר שמן הדין שיהיו נדונים עם המצריים לרעה לפי שלא היה שום הפרש ביניהם אלא שה' בחסדיו לא דן אותם עם המצריים וא"כ אין להם למצריים חיוב לתת להם שכר פעולתם דמאחר שהיו רשעים הרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם ואעפ"כ ויוציאם בכסף וזהב כאילו היו צדיקים גמורים ובטלו אותם ממלאכת רבם

ובזה יובן מאמר אחד בבראשית רבה (פרשה מ' סי' ח') ולאברם היטיב בעבורה, ר' פנחס