פרשת דרכים נז

כסף וכלי זהב מדין הענקה נגעו בה ואם היו יוצאים שלא ברשות פרעה לא היו זוכים בביזת מצרים דלא קרינן בהו וכי תשלחנו חפשי מעמך, מש"ה הוצרך מרע"ה שיאמר פרעה הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין כדי שבזה יהיו זוכים בביזת מצרים מדין הענקה

ובזה נבא לכונת הכתוב ויוגד למלך מצרים וגו'. דראה פרעה דישראל לקחו כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים ודן בדעתו שאין זה משום שכר עבודתם שהרי לקחו שכר עבדות של ת' שנה והם לא נשתעבדו בהן כל זה הזמן אלא מדין הענקה נגעו בה. והענקה אין לה שיעור, אבל עכשיו שהוגד למלך מצרים כי ברח העם ובבורח ליכא הענקה ויהפך לבב פרעה ועבדיו בשביל ממונם שהשאילום, ואמרו דע"כ אין זה מטעם הענקה אלא בשביל שכר פעולתם וכסברת גביהא בן פסיסא וראו שלקחו שכר פעולה של ת' שנה והם לא נשתעבדו בהם כל זה הזמן א"כ נטלו ישראל מוקדם מה שהוא חלף עבודתם, וא"כ מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו שהרי כבר שלמנו להם אף מה שעתידים לעבוד אותנו. נמצא דבשביל הממון רצו לרדוף אחריהם להשתעבד בהם. אך לפי האמת טעה פרעה לפי דבסיבת רבוי העבודה ומה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע חשיב כאלו נשתעבד בהם ת' שנה ולעולם דמה שלקחו הוא חלף עבודתם של ת' שנה וכסברת גביהא בן פסיסא

ומעתה נתנה ראש ונשובה לישב מאמר הקודם. והקושי מפורסם דלמה לן לטעמא שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים תיפוק ליה דהקב"ה הבטיחו לאברהם וצריך לקיים הבטחתו, ההוא אמר ולא יעשה. עוד יש לדקדק דלמאי איצטריך ליה לאברהם לומר ועבדום וענו אותם קיים בהם לא הול"ל אלא ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם דזהו עיקר התרעומת. ולכאורה היה נראה לומר דהכונה היא דודאי אברהם ידע דהבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היתה בתנאי שישתעבדו במצרים ת' שנה וכדכתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אך תלונת של אברהם היא דועבדום וענו אותם מיהא קיים בהם דנהי דלא קיים ת' שנה לפי שדלג על הקץ מ"מ כבר קיים קצת מאמר ועבדום וענו אותם אבל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם כלל, ומש"ה הוצרך ה' לחלות פני משה שישאלו ישראל כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יהיה לו לאותו צדיק אפי' תרעומת דברים. אמנם נראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף צ"ז) שהקשו לרב דאמר דעבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשות מריה קאי, ותירצו הכא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה, ופירש"י שלא בשעת מלאכה בשעה שאינם רגילים לעשות מלאכה או שאין עכשיו מלאכה לבעליו לעשות, וחזרו והקשו מי ניחא ליה דלכחוש עבדיה ותירצו אמרי הכא נמי ניחא דלא ליסתריה עבדיה. ופירש"י ז"ל דלא ליסתריה עבדיה שלא ירגיל להיות בטל ומתעצל, ע"כ. נמצינו למדין דהתוקף בעבדו של חברו אם מבטל אותו ממלאכת רבו חייב, אך אם אינו מבטל אותו ממלאכת רבו פטור ואף דנכחוש עבדיה והנה אין ספק שישראל הם עבדים למקום וכמאמר הכתוב עבדי הם, והנה פרעה תקף בעבדיו של מקום ועשה בהם מלאכה, ואם ישראל היו עושים רצונו של מקום פשיטא שהיו המצריים חייבים לשלם שכר פעולתם לפי שהיו מבטלים אותם ממלאכת רבם שלא היו יכולים לקיים המצות בסיבת השעבוד ואין לך מבטל ממלאכת רבו גדול מזה, אך אם לא היו עושים רצונו של מקום פשיטא דפטורים מלשלם שכר פעולתם שהרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם ואדרבה ראוי להחזיק להם טובה דאפשר דבסיבת השעבוד לא היה להם פנאי לחטוא, וכדאמרינן דניחא ליה לאדון דלא ליסתריה עבדיה וכל שכן אם בסיבת השעבוד לא היו חוטאים והנה מצינו לרז"ל שאמרו גוי מקרב גוי