פרשת דרכים נג

בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, ואין הרים וגבעות האמורים כאן אלא קצים ועבורים מדלג על החשבונות ועל הקצים ובחדש הזה אתם נגאלים ע"כ. הרי מבואר שה' דלג על הקץ ממה שגזר, וס"ל לר"ע שדלוג זה היה בשביל הנשים צדקניות. אך אכתי יש לדקדק דמה התייחסות יש בפעולת אלו הנשים אשר השתדלו שיהיו ישראל פרים ורבים עם ביזת מצרים עד שנאמר שבשביל זכותם זכו לביזת מצרים

והנה סמוך למאמר זה דר"ע אמרי' התם ויבן ערי מסכנות שממסכנות את בעליהם ע"כ. ופרש"י שממסכנות את בעליהם מדלדלות, כדכתיב וינצלו את מצרים ובשביל עבודה זו הוא דאירע להם ע"כ. והנה אם כמאמר זה דקאמר דבשביל עבודה זו זכו ישראל לביזת מצרים, יש לדקדק גם כן כל מה שדקדקנו לדעת ר' עקיבא דהא היכן רמיזא דבשביל עבודה זו זכו ישראל בביזת מצרים, והלא ביזת מצרים היא הבטחת ה' שהבטיחו לאברהם. ועוד יש לדקדק במאי פליג רב ושמואל עם ר' עקיבא דמר אמר דבשביל כובד העבודה זכו ישראל לביזת מצרים ומר אמר דבשביל מעשה הנשים צדקניות זכו ישראל לביזת מצרים. ונראה דכל זה יובן עם מאי דאמרינן באחרון דסנהדרין (דף צ"א) פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, אמר להם גביהא בן פסיסא הרי הוא אומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר של ששים רבוא ולא מצאו תשובה לזה וברחו להם ע"כ. ויש לדקדק בטענה זו של גביהא בן פסיסא איך הביא פסוק זה דומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה, דע"כ אינו כפשוטו שהרי לא ישבו במצרים כי אם רד"ו שנה וכמבואר ומכח זה הוצרכו לשנות לתלמי המלך ולומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ת"ל שנה. ועוד יש לדקדק דאפילו רד"ו שנה שישבו במצרים לא היו כולם בעבודה וכדאמרינן בשמות רבה (פרשה א' סי' ז') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא וגו' ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותם שירדו למצרים לא שעבדו המצריים בישראל, עד כאן. ואם כן איך טען גביהא בן פסיסא ת"ל שנה של שעבוד. והנראה לישב כל זה הוא עם מה שהוקשה למפרשים דהיכן נתקיים גזרת ה' שגזר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלא לא היה מעבודה וענוי למחצה לשליש ולרביע וכמבואר. ונאמרו בזה שני תירוצים, האחד הוא כובד העבודה דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, וכל זה לא היה בכלל גזרת ה' של ועבדום וענו אותם ת' שנה אלא כובד זה של עבודה שעשו בהם באותן השנים נחשב כאלו נשתעבדו בהם ארבע מאות שנה, וכבר ייחס תירוץ זה מהר"ש יפה למאמרם בשמות רבה (פרשה ט"ז סי' א') קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, אמרו ישראל רבון העולם ת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדין לא שלמו, אמר להם כבר שלמו שנאמר כי הנה הסתיו עבר ע"כ. דלפי האמת לא שלמו אלא דס"ל לאותה אגדה שה' רחם עליהם מפני צערם וכובד העבודה ודלג על הקץ, וזהו שהשיב ה' כי הנה הסתיו עבר, כי להיות השעבוד קשה כסתיו הספיק להם הזמן שעבר ע"כ. עוד אמרו תירוץ אחר דמה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע כדכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד השלים החשבון של ת' שנה, כלומר כשיעור העבודה שהיו ראוים לעשות בת' שנה עשו בזמן מועט מחמת רבוי האנשים

ובזה יובן מאמר הכתוב הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה. ויש לדקדק במאמר בעתה אחישנה שהם דברים סותרים זה לזה דאם הוא בעתה אינו אחישנה ואם הוא אחישנה אינו בעתה, ורז"ל נתעוררו בזה ואמרו לא זכו בעתה זכו אחישנה, אך כפי דרכנו נאמר בענין אחר. והנה מהר"ש יפה הקשה באותה אגדה שכתבנו דר' עקיבא דבשביל אם תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, דהיכי קאמר אם