פרשת דרכים מז

טובך ליראיך. כלומר לאותם שהם יראים דלמא יעברו, ויש להם צער בקיום המצות. והנה כיון ששמע אברהם שאמר לו ה' שכרך הרבה מאד שפי' שיצא מכלל בני נח, על זה תמה ואמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, כלומר ראה דבריך סותרים אלו לאלו, דמאחר שאנכי הולך ערירי הייתי סבור דהטעם הוא לפי שלא יצאתי מכלל בני נח והמזל דוחקני שאין לי בן, דאם לא כן אלא דיצאתי מכלל בני נח הרי אמרו אין מזל לישראל, והשתא דאתה אומר לי שכרך הרבה מאד א"כ אפוא למה המזל דוחקני והלא ישראל אינם תחת המזל. מיד ויוצא אותו החוצה, ואמר לו צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל, ואתה קדוש יצאת מכלל בני נח ויש לך דין ישראל אשר בך אתפאר

דרך מצרים דרוש רביעי

דרוש א (ש"ר פרשה ה' סי' ך') ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן. מהו למה אמר להם אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיכם. א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, ע"כ

עלינו לשבח לאדון הכל, ורב טוב לבית ישראל שהקב"ה אינו דן את האדם כי אם באשר הוא שם, ואף שעתיד לחטוא לא יחשוב ה' לו עון לפי זמנו וגמולו ישיב בראשו לפי מקומו ושעתו. אבל לענין הטובה אינו כן כי חפץ חסד הוא ומרבה להטיב לאיש כמעשהו שעתיד לעשות, כאשר חכמים יגידו הטיבו כל אשר דברו בטעם הדבר אמאי שבטו של לוי לא היה בכלל השעבוד. וז"ל רז"ל במדרש לפי שצפה הקב"ה שהיה עתיד שבט לוי לעבודת ה' לפיכך לא ניתן בשעבוד פרעה ע"כ. גם (בש"ר פ' ב' סי' א') אמרי' וז"ל יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו וגו' ארך אפים ורב חסד, ארך אפים שהאריך אף עמהם, ורב חסד שהוא מטה כלפי חסד ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות, ע"כ. ומוהר"ש יפה נדחק במאמר זה מהו כוונתם באמרם נסתכל בטוב ולא ברע

ויראה דזה יובן עם מ"ש בש"ר (פ' ג' סי' ג') וז"ל, ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי הה"ד כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן. כיצד אתה מוצא בשעה שיצתה הגר מביתו של אברהם מה כתיב שם ויכלו המים מן החמת, א"ר סימון בקשו מלאכי השרת לקטרגו, אמר לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו כו', וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות, דכתיב ויאמר ה' ראה ראיתי זו ראיית מעשה העגל כו' אמר הקב"ה איני דנם לפי המעשה העתידים לעשות, היינו דכתיב כי שמוע שמעתי את צעקתם, אע"פ שידעתי מכאוביו יודע אני כמה עתידין להכאיבני במדבר וכו', ואעפ"כ איני נמנע מלגאלם, היינו דכתיב וירא אין ולא יתבונן ע"כ. נמצינו למדין שאף שיודע ה' שעתידין לחטוא אינו נמנע מלהטיב עמהם, לפי שאינו דן את האדם אלא בשעתו. ויש לדקדק על זה ממאי דאמרי' בש"ר (פרשה ג' סי' ה') וז"ל מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל, אמר לפניו רבש"ע איך אני יכול ליכנס למקום הורגי נפשות כו', וכי אוציא את בני ישראל מה זכות יש בידם שאוכל לגאלם, א"ל הקב"ה פי אהיה עמך ומה שאמרת מה זכות יש בידם בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, הוי יודע שבשביל התורה שהם עתידים לקבל הם נגאלים, ע"כ. הרי מוכח ממאמר זה שהקב"ה דן את האדם על העתיד שאף שלא היו ראוים לגאולה גאל אותם בשביל שעתידים לקבל התורה, והיכי קאמר שאינו דן את האדם אלא בשעתו. אך התירוץ לזה הוא מבואר, שבכלל רחמיו וחסדיו ית' שהוא מתנהג עם בריותיו הוא זה, שאם עתידים להיות צדיקים הוא מסתכל בעתיד ומטיב עמהם. אך אם עתידים לחטוא אינו מסתכל במה שעתידים לחטוא, ואינו דן את האדם