פרשת דרכים מה

ה' אל תירא אברם שכרך הרבה מאד, כלו' דמחמת שאני אומר לך ירא את ה' יתבאר לך ששכרך הרבה מאד

ועל פי דרך זה יובן מה שחזר אברהם ואמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו'. והנה הסכמת כל המפרשים ז"ל דח"ו אברהם לא בקש אות מאת ה' אלא ששאל ממנו באיזה זכות יתקיים לו בשורת הארץ, והכי איתא במדרש (פ' מ"ד סי' י"ז) וז"ל, ויאמר ה' אלהים במה אדע, ר"ח בר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא אמר לו באיזה זכות, וכן פרש"י ז"ל. אלא שאני תמיה בזה שהרי מתחלה כשצוהו ואמר לו לך לך מארצך אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואחרי כן כשנפרד לוט מעמו נראה אליו ה' וא"ל כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ולא שאל מאת ה' בשתי הבטחות הללו באיזה זכות יתקיימו בידו. וא"כ מה ראה עכשיו לשאול באיזה זכות תתקיים בידו

ונראה דזה יובן בהא דאמרי' בפרק השותפין (דף י') א"ל ריב"ז לתלמידיו מהו זש"ה צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. נענה ר"א ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שבני נח עושים חטא הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בו כו', והקשה ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לעוה"ב ה"ז צדיק גמור. ותירץ לא קשיא כאן בישראל כאן בבני נח. וכיוצא בזה אמרי' בפ"ק דר"ה (דף ד') יע"ש, והא דאמרינן דבישראל הוי צדיק גמור, לאו דוקא במצות הצדקה אלא באיזו מצוה שתהיה הותר לעשותה ע"מ שיחיו בניו. וראיה לדבר מדאמרי' בפ"ק דפסחים (דף ח') תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה. והקשו והא אמר ר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ותירץ א"ר אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והקשו וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני וכו', ותירץ דלמא בתר דבדיק אתי לעיוני בתרה ע"כ. נתבאר מכאן דבישראל בכל מצוה שתהיה מותר לו לעשותה כדי לזכות באיזה דבר אבל בב"נ חטא הוא להם

וראיתי למהרימ"ט סוף פרשת קדושים שכתב דלא אמרו הרי זה צדיק גמור אלא במצות הצדקה וכיוצא בה שנמשך בה תועלת לאחרים, והוקשה לו מסוגיא זו דפסחים ויישבה יע"ש. ומ"מ דברי הרב שם הם ליישב קושיית התוס' שם שהקשו ממתני' דאבות. אך דעת התוס' הוא דאין לחלק בין מצות צדקה לשאר מצות, ומהראנ"ח פרשת שופטים חילק חילוק זה דמהרימ"ט ליישב קושיית התוס', אך בפרשת בהר הכריח מסוגיא זו דפסחים דאין לחלק בין צדקה לשאר מצות, יעו"ש. והנה כפי מה שכתבנו שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם יצא מכלל בן נח לגמרי או לא מש"ה כשהיה ה' מבטיחו על נתינת הארץ לא שאל מאת ה' באיזה זכות תתקיים בידו, דאת"ל דלא יצא מכלל בני נח חטא הוא לו לעשות שום דבר כדי לזכות בירושת הארץ. אבל עכשיו שראה שאמר לו ה' צא מאיצטגנינות שלך לפי שאין מזל לישראל, ואמר לו ג"כ שכרך הרבה מאד שזה מורה בהדיא איך יצא מכלל בני נח לגמרי, ואדרבה ה' תמה עליו איך היה מסתפק בזה ואמר לו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ומאחר דהצלתיך מכבשן האש תפשוט מינה שאין לך דין בני נח, דאם היה לך דין בני נח לא הייתי עושה לך נס, וכמו שנתבאר כל זה לעיל בדרוש שני. א"כ איפא מאחר שנתברר לו בירור גמור שיצא מכלל בני נח, אז שאל מאת ה' במה אדע כי אירשנה, כלומר באיזה זכות תתקיים בידי דישראל: העושה מצוה כדי לזכות באיזה דבר הרי זה צדיק גמור: ואל זה כיונו רז"ל במדרש סדר שמיני (פרשה י"א סי' ה') וז"ל עם חסיד תתחסד, ר"י פתר קרא באברהם אבינו בשעה שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות כו' בשעה שנתברר על עסקיו הקב"ה