פרשת דרכים מ

הנדר, אלא משיצא משם לשוב כדכתיב ושבתי בשלום אל בית אבי אז והאבן הזאת, לפיכך כשאיחר בסכות הקפיד עליו הקב"ה והענישו בבתו עכ"ל. והרב מהר"ש יפה תמה עליו ואמר שאם נדר זה שאיחר יעקב הוא שיבנה מזבח בבית אל, נדר זה לא חל עדיין עד שיבא לבית אביו, כמו שאמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי. ומ"ש הרא"ם דמשיצא מבית לבן לשוב אל בית אביו חל הנדר, צריך אוהבים שיודו לו שפירוש ושבתי יהיה פירושו משהתחיל לילך בדרך לשוב לבית אביו, דפשטיה דקרא הוא שישוב בפועל לבית אביו ואז והאבן הזאת. ומכח קושיות אלו כתב מהר"ש יפה שנדר זה שנענש יעקב על איחורו הוא מה שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כי זה אינו תלוי בתנאי אלא מלתא באנפי נפשה הוא שנדר שכל זמן שיחננו ה' ויתן לו עושר ונכסים וכבוד עשר אעשרנו לך, ולעולם דמה שנדר לבנות מזבח תלוי בתנאי שיבא לבית אביו בפועל. דנדר זה לא חל עדין לפי שעדיין לא שב לבית אביו עכ"ל

והנה מה שכתב הרב שמה שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שאינו תלוי בתנאי דושבתי בשלום אל בית אבי אלא מלתא פסיקתא הוא, ניתן ליאמר, וכן הוא דעת הרא"ם מפני שהוקשה לו דאיך יתכן שאם לא ישמור לו כל ההבטחות שלא יוציא מעשר, דבשלמא מה שאמר והאבן הזאת יהיה בית אלהים לא קשיא אם הוא בתנאי, דכוונתו היא שאם לא ישמור לו כל ההבטחות הללו לא יהיה עובד את ה' על האבן הזאת אבל יהיה עובד במקום אחר שירצה, אך חיוב המעשר לא שייך בה תנאי. אך מה שכתב מהר"ש יפה דנדר זה שנענש עליו מפני שאיחרו הוא נדר דעשר אעשרנו, הדבר קשה בעיני דהכתוב אומר קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, אלמא דנדר זה שהעניש אותו ה' הוא מה שאמר והאבן הזאת. ומ"ש הרב שצוהו ה' לעלות לבית אל לבנות מזבח אע"פ שלא חלה עליו חובה זו כדי שיפריש שם מעשרותיו שחל הנדר בהם ויקח מהם עולה וזבחים לאלהים. דברים הללו הם דחוקים בעיני הרבה, דאם כן עיקר הנדר שמעניש אותו ה' דהיינו הפרשת המעשר חסר מן הכתוב. והנראה אצלי הוא סברת הרא"ם שעיקר הנדר שהעניש אותו ה' הוא מה שנדר והאבן הזאת, וכפשטיה דקרא דכתיב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ואע"פ שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי ועדין לא שב אל בית אביו, מ"מ חשיב שפיר דחל הנדר. ודבר זה מתורתו של מוהרד"ך ז"ל יש ללמוד אותו, שכתב בבית ל"ב שנשאל על תקנה שעשו שכל מי שישכור בית מכותי ויצא שאין יהודי אחר רשאי לשכרה עד שיעברו ג' שנים, וכותי שמשכן ביתו ליהודי, אי משכנתא הוי בכלל שכירות, והשיב הרב דאף דבלשון בני אדם לא הוי משכנתא בכלל שכירות, מ"מ כיון דאיכא אומדנא, אמרינן דאף במשכנתא חלה ההסכמה, והביא ראיה לדבריו ממאי דתנן בפ"ז דנדרים א"ר יהודה היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי, מותר להתכסות ואסור לטעון. והרב מהר"י טאייטאצאק ז"ל נחלק עליו וכתב דנהי דמכח אומדנא אנו עושים מלשון כללי פרטי, אך מלשון פרטי כללי כגון הך דשכירות לעשותו כללי ולומר דאף במשכנתא תקנו זו מנין לנו שהרי בנדרים בעינן שיוציא בשפתיו והרי מתקני לא הוציאו מפיהם משכנתא, ולזה חזר מוהרד"ך ז"ל והכריח בראיות דיש כח באומדנא לעשות מלשון פרטי כללי, והכריח דאף במשכנתא חלה התקנה, יע"ש. והנה נדר זה דיעקב שהתנה ואמר ושבתי בשלום אל בית אבי הוא לפי שהיה מתירא מעשו ומלבן, וכדאמרינן במדרש ושבתי בשלום מעשו ומלבן, והנה יראתו מעשו לא תסור אלא בבואו אל בית אביו, אך כל זמן שהיה בדרך עדין היה מתירא שמא יבא עליו עשו ויהרגנו, אך בבואו אל בית אביו היה בטוח מזה, ויעקב לא עלה בדעתו שיהיה פוגע בעשו בדרך ושישלים עמו, ומש"ה התנה ושבתי בשלום אל בית אבי שבבואו שם כבר הוא בטוח מעשי, אך כיון שבהיותו בדרך פגע בעשו והשלים עמו כבר נתקיים תנאו דושבתי בשלום, וכמו שאמרו במדרש והביאו