פרשת דרכים לט

ועוד הוקשה לו שנותן לבנו. ולדעת הרמב"ם כל שנותן לבנו לא עשה ולא כלום ואחריך מוציא מיד הבן. ולפי שני טענות אלו לא היה זוכה יוסף במתנה הלזו שנותן לו יעקב. וליישב כל זה אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען וגו' ואמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני, ועתה שני בניך הנולדים לך עד בואי אליך מצרימה לי הם, כלומר אף שאני חולה איני נותן מתנה זו סתם כשאר החולים שאין מתנתם חלה אלא לאחר מיתה, אלא אני מפרש דברי ועתה שני בניך. כלומר מעכשיו אני נותן המתנה לשני בניך. וכבר למדנו הרמב"ם ז"ל שכל שכיב מרע שמפרש דבריו ואומר שנותן מעכשיו, הרי מתנתו כמתנת כל הבריאים שקונים מאותה שעה, וא"כ לא שייך הכא טעמא דר' יוחנן דאמר משום דקדמו אחריך. שהרי כאן קדמו מקבל מתנה לאחריך. אך עדיין קשה שמתנה זו הוא ליוסף, וכבר אמרנו בשם הרמב"ם שכל שנותן הראשון לבנו לא עשה ולא כלום. לזה אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כלומר אל יעלה בדעתך שמתנה זו דבכורה אני נותנה ליוסף, אלא דוקא למנשה ואפרים שאינם יורשים שלי. וראיה לדבר שמולדתך אשר הולדת אחריהם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. ואם איתא שמתנה זו היתה ליוסף אין חילוק בין מנשה ואפרים לשאר הבנים, אלא ודאי מה שאמרתי דשאר הבנים לא יטלו עם מנשה ואפרים כי אם בחלק הפשיטות ולא חלק בכורה, מזה תלמוד שאין מתנתי כי אם למנשה ואפרים, והדבר פשוט שכל שהראשון אינו נותן ליורשיו שמתנתו קיימת. באופן שהשני ריעותות שאמרנו שהיו במתנה זו ביעקב, דהיינו שהיה חולה ושהיתה המתנה ליורשיו כבר יישבם יעקב אבינו. אך עדיין לא נתיישבה דעתו בזה אולי יאמר יוסף דכל זה ניחא אליבא דרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. אך אליבא דרבי דאמר השני מוציא מיד הלקוחות אף שנתן ראשון מתנת בריא ולא נתן ליורשיו לא עשה ולא כלום, ואפשר דהלכה כרבי, לזה בא יעקב ואמר אל יעלה בדעתך דדלמא הלכה כרבי. לזה אמר ואני בבואי מפדן וגו' ורצה ללמדו שורשי הדינים עד היכן דעתו שהלכה כרשב"ג. והענין הוא דאמרינן בפ' יש נוחלין א"ר יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת. והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשווינהו איסורי הנאה לא יהבינהו ניהלה קמ"ל ופי' רשב"ם ז"ל לשווינהו איסורי הנאה לא כו'. אלא ע"מ ליהנות בהן בני אדם דניחא ליה לאינש דליהנו אינשי בממוניה ולא ילך לאיבוד ע"כ, נמצא דהיה עולה על הדעת דבדבר שהיה אוסרו בהנאה אף רשב"ג היה מודה בדבר דלא עשה ולא כלום. ולזה בא ר"י ולמדנו דרשב"ג אף באיסורי הנאה ס"ל דמעשיו קיימים. וזו היא כוונת יעקב באומרו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך אפרת. כלומר תדע ותשכיל עד היכן אני סבור שהלכה כרשב"ג שמתה בדרך וקברתיה שם בדרך ואסרתי אותו המקום ולא הולכתיה לבית הקברות אלא אסרתי מקום מחדש לפי שאני סבור שאף באיסורי הנאה הלכה כרשב"ג. והדבר ידוע שאותו המקום שנקברה שם רחל היה מא"י וכדכתיב בארץ כנען. וכמו שהכריע הרמב"ן ז"ל הרי שאסרתי מקום מחדש שהיה של אחריך, משום דפשיטא ליה דהלכה כרשב"ג, באופן דמתנה הלזו שנתתי למנשה ואפרים מאושרת היא וקיימת יחד היא שלא תמוט

עוד לאלוה מילין בישוב פסוקים אלו באופן אחר ונקדים מה שאמרו במדרש מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. א"ר ינאי איחר אדם את נדרו נתבקרה פנקסו תדע לך שכן יעקב על ידי שאיחר את נדרו נתבקרה פנקסו שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח ע"כ. וכן פירש' ז"ל, קום עלה לפי שאיחרת נדרך נענשת ובאה זאת לך מבתך ע"כ. והנה לא נתבאר בדברי רז"ל מה היה נדר זה שאיחר יעקב שנענש עליו. והרא"ם כתב שהוא מה שנדר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמר לו ה' קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ומה שנענש הוא על מה שנתאחר בסכות. שכל זמן שהיה בבית לבן לא היה מקפיד עליו על זה מפני שלא חל עליו