פרשת דרכים לה

בתחלה הסכים לדעת הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר שהוא מתחייב בנפשו, כתב ואם הוא אדם גדול ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את ה' ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם כו'. והיינו דאמרינן מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמם לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדריטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מפני שהיו רובן טועין וסבורים שהיה ע"ז היה קדוש ה' במה שעשו ע"כ, הן אמת שהרב עצמו כתב בהפך בבראשית רבה סדר נח (פרשה ל"ד סי' י"ט) ד"ה יכול כחנניה מישאל ועזריה כו' וז"ל. ולפי מה שכתבו התוס' בפרק אלו נערות גבי אילו נגדוהו לחמו"ע דלא הוה ע"ז אלא אנדריטי של מלכים ניחא טפי דאשמועינן דאע"ג דאי בעי לא מסר נפשיה הרשות בידו מ"מ המוסר עצמו לא מקרי חובל בעצמו שלא כדעת קצת מהפוסקים שהמוסר עצמו כשאינו חייב ליהרג מתחייב כמאבד עצמו לדעת עכ"ד. ולפי מה שכתב הרב בפ' וארא לא קשיא ולא מידי דאימא דהכי קאמר יכול כחנניה מישאל ועזריה שלא היה משום חומרא בעלמא אלא משום קידוש ה' הוא שמסרו עצמם וכמ"ש הר"ן ועלה קאי מיעוטא דואך לומר דרשאי אבל לעולם דבעלמא ה"ז מתחייב בנפשו

והנה אפשר לומר שאברהם נחלק על סברת המלאכים שהיו סבורים דכיון דלא יצא אברהם מכלל בני נח לא היה רשאי להחמיר על עצמו ועל זה נחלק עליהם אברהם דס"ל כסברת החולקים דרשאי להחמיר על עצמו, וא"כ אפי' שיהיה לאברהם דין דבן נח רשאי להחמיר על עצמו דומיא דישראל בשאר מצות בצנעא דרשאי להחמיר על עצמו. וזה אומרו אני חומה כלומר אני מעמיד את דברי ומוסר את נפשי לפי שאני סבור שמי שרוצה להחמיר על עצמו רשאי, וראיה דשדי כמגדלות אלו חנניה מישאל ועזריה דאף שהיו פטורים שהרי לא היה שם ע"ז כי אם אנדריטי של מלכים מסרו עצמם על קדושת ה'. ועוד אפשר לומר שגם אברהם ס"ל כסברת הרמב"ם שהוא סברת המלאכים דאינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שאברהם בא לחדש למלאכים מה שחלק מהר"ש יפה והנימוקי דכולהו איתנהו בנמרוד שכל כוונתו היתה להשכיח שמו ית' מן העולם ולפרסם הע"ז בעולם וגם הדור ההוא היה מאד פרוץ בע"ז עד במאוד וכמו שאמרו רז"ל ומשום הכי רצה אברהם לקדש שמו כדי שממנו יראו העולם ולא יעבדו עוד ע"ז. וזהו שאמר אברהם אפי' לפי דבריכם שלא יצאתי מכלל בני נח אפי' הכי אני חומה ומעמיד אני את דברי לפי שכל כוונתו של נמרוד הוא לפרסם הע"ז בעולם ולמעט בכבוד שמים ועוד שהדור הוא פרוץ הרבה בע"ז ואם כן אני רוצה לקדש שמו ית' ובזה אף הרמב"ם יודה דמצוה רבה היא, וראיה דשדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזריה דאף שלא היה שם כי אם אנדריטי של מלכים מסרו עצמם על קדושת ה' מטעמים אלו וכמ"ש הרב הנמוקי ומהר"ש יפה ז"ל. הכלל העולה שאברהם בא לחלוק על המלאכים ולומר דאף דלא יצא מכלל בני נח היה מוסר נפשו על קדושת ה' והביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה שאף, שלא היה שם ע"ז מסרו עצמם על קדושת ה' וכדכתיבנא

ובזה יובן מאמר רז"ל פ"ק דסוטה (דף י'), צדקה ממני יצתה בת קול ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה חייך שאני מציל שלשה מבניך מן האור ומאן נינהו חנניה מישאל ועזריה ויש לדקדק מה שייכות יש להצלת תמר ושני בניה עם הצלת חנניה מישאל ועזריה. ועוד דלמה לא ינצלו חנניה מישאל ועזריה בזכות עצמם שמסרו נפשם על קדושת ה'. אלא נראה שהכוונה היא שכבר כתבנו לעיל בדרוש ראשון שיש לתמוה על יהודה איך פטרה לתמר מהמיתה באומרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, והלא כפי דבריה יגדל שהכשילה לאותו צדיק בכלתו,. וכל שכן למ"ד דבני נח מוזהרים בכל העריות שישראל מוזהרים בהם, וכתבנו דטענתא דתמר היא לפי שער ואונן שמשו שלא כדרכן, ובני נח אין קונין בבעילה דשלא כדרכן, לפי שהן מוזהרים על זה, ויהודה הודה לדבריה ואמר צדקה ממני שאין בה עון לפי שאינה נחשבת אשת ער ואונן, ואם כן ע"כ יהודה סבור שלא יצאו מכלל בני נח, ומש"ה לא חשיבא תמר כלתו, דאילו היה סבור שיצאו מכלל בני