פרשת דרכים לד

מפי ה' בקיום המצות, וא"כ הרי הוא כמי שאינו מצווה ועושה, וא"כ לא יצא מכלל בני נח, ועל זה באו המלאכים ואמרו מאחר שלא היניקוהו מצות ומעשים טובים ולא יצא מכלל בני נח, א"כ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה, ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש, דלא ימנע זו רעה חולה, שאם אברהם לא ימסור עצמו כדין בן נח שאינו מצווה א"כ תתפרסם הע"ז בעולם שזו היתה כוונת נמרוד לפרסם הע"ז בעולם, ואם יחמיר על עצמו זו יותר רעה חולה שפשיטא שאין ה' מצילו, מאחר שהוא נתחייב בנפשו ואיכא חילול ה' טובא ותתפרסם בעולם יותר הע"ז, שהרי אברהם שמסר עצמו על קדושת ה' נשרף, וא"כ בין הכי ובין הכי איכא חילול ה' בדבר, וזהו אומרם מה נעשה לאחותנו ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש, ולזה השיב להם ה' שאין הדבר כמו שהם סבורים דבשביל שלא היניקוהו מצות ומעשים טובים דלא יצא מכלל בני נח, ומכח זה יצא להם דאינו חייב למסור עצמו על קדושת ה' ואם ימסור עצמו אין ה' מצילו לפי שהוא מתחייב בנפשו, אלא אם חומה היא דהיינו שמעמיד דברי כחומה אני מצילו משום דאף שלא היניקוהו מצות ומעשים טובים כבר יצא מכלל בני נח ובגוים לא יתחשב, והרי דינו כדין ישראל גמור שמצווה על קדושת ה', שאם מוסר עצמו ה' מצילו. וראיה לדבר נבנה עליה שיבנה בעולם אע"פ שהוא עקר אני משדד מערכות השמים בשבילו, וזו ראיה עצומה איך יצא מכלל בן נח לגמרי, שהרי כבר נתבאר לעיל דבני נח היו תחת המזל, ואין ה' משדד מערכות השמים בשבילם כדכתיב כי יחתו הגוים מהמה, אבל ישראל אינם תחת המזל, וא"כ מאומרו ית' נבנה עליה נתבאר שיצא מכלל בני נח לגמרי, וא"כ הרי הוא מצווה על קדושת ה', ואם מעמיד דבריו אצילנו. והנה אברהם נסתכל בויכוח זה של המלאכים עם הש"י, דלפי סברת המלאכים לא יצא אברהם מכלל בני נח, וא"כ לא היה מן הדין למסור עצמו על קדושת ה', ולפי סברת השי"ת יצא מכלל בני נח לגמרי, והרי הוא כישראל גמור, וחייב היה למסור עצמו על קדושת ה', לזה השיב אברהם ואמר אני חומה, כלומר אפי' כפי סברת המלאכים שלא יצאתי מכלל בני נח אני חומה, מעמיד אני דבריו ומוסר עצמי על קדושת ה' משום דשדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזריה. והכוונה הוא עם ההיא דאמרינן בפ"ד דפסחים (דף נ"ג) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדושת ה', ואמרינן דנשאו ק"ו מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה' כתיב בהו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווים על קדושת ה' עאכו"כ, ע"כ. והקשו הראשונים ז"ל דמה שאלה היא זו דמה ראו חנניה מישאל ועזריה והלא בע"ז חייב אדם למסור עצמו על קדושת ה', ועוד דהתם בפרהסיא היה ובפרהסיא על כל המצות יהרג ואל יעבור. והתוס' שם כתבו דצלם זה שעשה נ"נ לאו ע"ז הוה אלא אנדריטי שעשה לכבודו ולכך אמר מה ראו ע"כ. והר"ן בחדושיו הביאו בעל עין יעקב הביא דברי ר"ת הללו, וסיים וכתב דכיון שראו שהיה מתכוין להרבות כבוד לעצמו ולמעט בכבוד שמים מסרו עצמן לכבשן האש מק"ו דצפרדעים שמסרו עצמן להרבות בקדושת ה', ע"כ

והנה מהר"ש יפה בשמות רבה סדר וארא (פרשה י' סי' ה') עלה דהך אגדה דמה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו' כתב וז"ל, כבר ידעת שמחלוקת בחכמי הפסק במי שמעבירין אותו על דבר שאינו חייב למסור עצמו עליו כגון שאר עבירות חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ובצנעה דלכ"ע יעבור ואל יהרג אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג ולא יעבור אם הוא רשאי דיש אומרים שהוא רשאי ויש אומרים שהוא, מתחייב בנפשו. והנה מכאן יראה לכאורה סיעתא למאן דאמר רשאי אבל כי מעיינת הוי סיעתא לאידך גיסא דדוקא משום קדוש ה', וכמ"ש הר"ן משום קדושה הוא שמסרו עצמם, והיינו דבעי מה ראו חנניה מישאל ועזריה כו' ותירצו מפני שלמדו מצפרדעים לקדש שם שמים ולא קאמר מפני שהחמירו על עצמם כו' יע"ש. וכן הוא דעת הנמוקי דבפרק בן סורר ומורה שאף שהיא