פרשת דרכים כז

עצמם על קדוש ה'. אך כל הישר הולך יראה שלדעת הרב אפי' למ"ד דכל אדם רשאי למסור עצמו על קדושת ה' מ"מ בבני נח כיון שאינם מצווים על קדושת ה' אינם רשאים לחבול בעצמם. וסברת הרב הלזו נראה לי דאינה מוסכמת, לפי שראיתי בב"ר סדר נח (פ' ל"ד סי' י"ט) ואך את דמכם יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר ואך, ע"כ. וכתב שם מהר"ש יפה ז"ל וז"ל, אין להקשות דהא מואהבת את ה' אלהיך נפקא בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך דהתם בישראל והכא בבני נח מיירי לאשמועינן דאי מסרי נפשייהו שלא לעבוד ע"ז לא מיחייבי משום חובל בעצמו, ואע"ג דבישראל מצוה היא ולא רשות אפשר ס"ל דבבני נח אינו אלא רשות כמ"ד בסנהדרין דבן נח אינו מצווה על קדושת ה' עכ"ד. הרי מבואר דאף דבן נח אינו מצווה על קדושת ה' מ"מ הרשות בידו למסור עצמו על קדושת ה' ולא מיקרי חובל בעצמו, ולא עוד אלא שמדברי מהר"ש יפה ז"ל הללו נראה דס"ל דבן נח רשאי למסור עצמו אף כפי סברת הפוסקים שהמוסר עצמו כשאינו חייב ליהרג דמתחייב בנפשו, שהרי כתב הרב ולפי מ"ש התוס' גבי אלו נגדוה דלא הוה ע"ז אלא אנדריטי של מלכים ניחא טפי דאשמועינן דאע"ג דאי בעי לא מסר נפשיה הרשות בידו מ"מ המוסר עצמו לא מיקרי חובל בעצמו שלא כדעת קצת הפוסקים שהמוסר עצמו כשאינו חייב ליהרג ואל יעבור מתחייב בנפשו דמאבד עצמו לדעת, עכ"ד. ומדלא כתב בתירוץ ראשון דאוקמוה בע"ז ממש ובבני נח דרשאי שהוא שלא כדעת קצת הפוסקים שהמוסר עצמו במקום שאינו חייב דמתחייב בנפשו, וכמו שכתב בתירוץ השני נראה קצת דלפי התירוץ הראשון דאוקמוה בבני נח אף למאן דאמר שהמוסר עצמו כשאינו חייב דמתחייב בנפשו, זהו דוקא בישראל אבל בבן נח אף שאינו מצווה על קדושת ה' רשאי למסור נפשו על קדושת ה', וזהו הפך סברת מהרימ"ט מן הקצה אל הקצה. ומיהו אפשר לדחוק ולומר דמ"ש מהר"ש יפה ז"ל שלא כדעת הפוסקים וכו' קאי לשני התירוצים, דגם כפי תירוץ ראשון דאוקמוה בבני נח הוא שלא כדעת קצת מהפוסקים שהמוסר עצמו כשאינו חייב מתחייב בנפשו, אך לדעת הרמב"ם פשיטא דגם בן נח המוסר עצמו על קדושת ה' הוי מתחייב בנפשו. ומ"מ פליג מהר"ש יפה עם מהרימ"ט במה שרצה לחלק בין בני נח לישראל, ולדעת מהר"ש יפה אין חילוק ביניהם וכמחלוקת בישראל אם רשאי למסור עצמו במקום שאינו חייב הכי נמי מחלוקת בבן נח אם רשאי למסור עצמו מאחר שאינו מצוה על קדושת ה', וכדכתיבנא

וע"פ האמור יובן מאמר רז"ל בש"ר (פ' א' סי' ק"י) וז"ל ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים להן לא נאמר אלא אליהן מלמד שתבע אותן להזדווג להם ולא קבלו ממנו, ותחיין את הילדים, וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן אין אנו יודעים שקיימו את הילדים למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים יש קלס בתוך קלס לא די שלא קיימו את דבריו אלא הוסיפו לעשות להם טובה יש מהן שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות והן מחיות את בניהן הוא שכתב ותחיין את הילדים, ע"כ. והנה המאמר הזה אומר דרשוני וחיו וכבר צוחו ביה קמאי דקמאי דמאחר שדרשו קרא דולא עשו כאשר דבר אליהן לענין שתבע אותן להזדווג להן ולא קבלו ומה הוקשה להם עוד וכי מאחר וכו' הא כוליה קרא אצטריך. דקרא דולא עשו אצטריך למה שתבען ולא קבלו וקרא דותחיין אצטריך שלא המיתו הילדים: ונראה שלזה כיוון רש"י בפ"ק דסוטה (דף י"א) דאמרינן ותחיין את הילדים תנא לא דיין שלא המיתו את הילדים אלא שהיו מספקות להם מים ומזון ופירש"י ותחיין הוה ליה למכתב ולא המיתו הילדים ותחיין משמע שהיו מסייעות להחיותם שהיו טומנות אותם בבתיהם ומגדלות אותם, ע"כ. שהוכרח רש"י לומר דמה שהכריחו דרשתם בגמ' הוא משום דהול"ל ולא המיתו ולא משום יתורא דקרא משום דסמוך לדרשא זו דרשו גם כן הדרשא האחרת כאשר דבר אליהן להן מבעי ליה אמר ר"י בר חנינא מלמד שהבען לדבר