פרשת דרכים כו

ודע עוד דאמרינן בב"ר (פ' ל"ד סי' י"ט) מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חברו. ואמרינן תו התם א"ר חנינא כולם כהלכות בני נח בעד אחד בדיין אחד וכו' ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם ע"י אדם דמו ישפך. וכתב מהר"ש יפה ז"ל ע"י שליח שהרג חבירו ע"י אחר דבדיני ישראל המשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה רק שדינו מסור לשמים אבל בני נח הורגין אותו בב"ד, ע"כ. וקשיא לי מהא דאמרינן בפרק זה בורר אמר רשב"ן א"ר יונתן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היו לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הוה ליה למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ע"כ. ולפי המדרש הנזכר מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב"ד. ועיין בש"ר (פ' א' סי' י"ז) בפסוק ויאמר בילדכן את העבריות דאמרינן למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם, ועיין מ"ש מהר"ש יפה. וסבור הייתי לומר דהא דאמרינן דבבני נח חייב המשלח היינו דוקא בשפיכות דמים אבל בשאר עבירות אין שליח לדבר עבירה דומיא דישראל ודוקא בש"ד דגלי קרא דשופך דם האדם באדם אמרינן דיש שליח לדבר עבירה ומצינו כיוצא בזה בפ"ב דקידושין (דף מ"ג) דתניא האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ואמרינן מ"ט דשמאי ומשני ואבע"א שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת, ע"כ. הרי דלשמאי הזקן בישראל יש חילוק בין שפיכות דמים לשאר עבירות דבש"ד יש שליח לדבר עבירה וא"כ אפשר דבבני נח נמי יש חילוק, ובהכי מתיישבא ההיא דאין טוענין למסית. ועוד י"ל דשאני נחש שהסית בדבר של אכילה ובכה"ג אף בבני נח אין שליח לדבר עבירה, וכדאמרינן בקידושין אמר רבא את"ל סבר שמאי כו' מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב, וא"כ גבי בני נח נמי בדבר של הנאה לא אמרינן יש שליח לדבר עבירה. ודוק

ודע דנחלקו רבוותא במי שמעבירין אותו על דבר שאינו חייב למסור עצמו עליו כגון שאר עבירות חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ובצנעא דלכ"ע יעבור ואל יהרג אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג ולא יעבור אם הוא רשאי, ודעת הרמב"ם ז"ל דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וי"א דרשאי להחמיר על עצמו. וראיתי למהרימ"ט בדרשותיו ס"פ תולדות שכתב וז"ל, ואע"פ שכתב הרב הנ"י שאם היה אדם גדול רשאי למסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שילמדו העם ליראה את ה', זה הוא בישראל שמצווים על קדוש ה' ברבים שילמדו ממנו לקדש שמו בפרהסיא אבל בבני נח שאינם מצווין לגמרי מה בצע לחבול בעצמו, ע"כ. והנה נלמד מדבריו דאפי' החולקים על הרמב"ם וס"ל דהרשות בידו למסור עצמו על קדושת ה' מכל מקום בבני נח ס"ל דאינן רשאים לחבול בעצמם מהטעם שכתב, ואף שהרב ז"ל בתחלה הביא דברי הרמב"ם שכתב בהלכות יסודי התורה שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו ואח"כ הוקשה לו מדברי הנ"י שכתב דאדם גדול רשאי למסור עצמו, דאף שדעת הנ"י הוא כסברת הרמב"ם וכמבואר, מכל מקום חילק הנ"י דאדם גדול רשאי להחמיר ואתא מהרימ"ט לחלק בדעת הנ"י בין ישראל לבן נח. ולפי מה שכתבנו אעיקרא דמילתא לא היה צריך הרב להסתייע מדברי הרמב"ם שכתב שהוא מתחייב בנפשו משום דאפי' לדעת החולקים דס"ל דרשאי להחמיר זהו דוקא בישראל שמצווים על קדושת ה' אבל בבני נח לא נאמר דין זה, וכמו שחלק הרב לדעת הנמוקי. ולכאורה היה נראה דע"כ לא חלק הרב בין ישראל לבן נח, אלא לדעת הנמוקי דאית ליה דאדם גדול שאני לזה בא הרב לומר שדין זה דאדם גדול לא נאמר כי אם בישראל ולא בבני נח, אבל לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דכל אדם נמי רשאי למסור עצמו על קדושת ה' אפי' במקום שנאמר בו יעבור ואל יהרג הנה לסברא זו אין חילוק בין בני נח לישראל דאף בני נח רשאים למסור