פרשת דרכים כא

שוב ראיתי מקור דין זה דהרמב"ם בגמ' בפ' ז' דסנהדרין (דף נ"ח) שהקשו לר"ע דאמר אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חברו, ותירצו אמו מאנוסתו. ע"כ ואפשר דדוקא אנוסתו לא חשיבא אשתו אך מפותה חשיבא אשתו וכפשט דברי המדרש, והכי דייקי דברי הגמרא דלא נקט אלא אמו מאנוסתו ולא אמו ממפותתו ואם כן יש לתמוה על הרמב"ם דכתב דחייב במפותת אביו משום אמו דתיפוק לי משום אשת אב. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת בירושלמי פ"ק דקדושין (הלכה א') דגרסי' התם על הבעולות הם חייבים ואינם חייבים על הארוסות, מלתא דר' אליעזר אמרה והוא שנתכוון לקנותה, מלתא דשמואל אמרה אפי' לא נתכוון לקנותה דאמר ר' יונה בשם שמואל זונה עומדת בשוק באו עליה שנים הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידו, ע"כ. ולפי זה הרמב"ם פסק כר"א, ומש"ה לא חייב במפותה כי אם משום אמו, וצריך טעם למה פסק כר"א ולא כשמואל. והנה בריש פרק נושאין על האנוסה תנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ופשיטא דהוא הדין פלגש אביו למ"ד פלגשים בלא קדושין, ובפ"ו דיומא (דף ס"ו) אמרינן שאלו את ר"א פלוני מהו לעוה"ב. וכתבו התוס' פירש ר"ח אבשלום שבא על פלגשי אביו מהו לעוה"ב מי ס"ל הא דא"ר נשים בכתובה וקדושין פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין ע"כ הרי דלמ"ד פלגשים בלא קדושין ליכא איסורא בפלגש אביו

והא דאמרינן בב"ר (פרשה ל"ח סי' א') דאחיתופל התיר ג"ע משום דאמר בא אל פלגשי אביך. כבר עמד על זה מהר"ש יפה בפרשת נח (פרשה ל"ב סי' א') וכתב דאולי ס"ל להך אגדה כר"י דס"ל דלא יגלה כנף אביו היינו אנוסת אביו ומפותת אביו, ע"כ. אבל אנן קי"ל כרבנן דמוקמי לקרא דלא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו כדאי' התם. וא"כ אי אמרי' דקודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח לגמרי, אם כן לא חטא ראובן בעון ג"ע כלל, אך אם לא יצאו מכלל בני נח אם כן חשיבא בלהה אשת יעקב, וא"כ נכשל ראובן בעון דא"א ועון דאשת אב, ותרוייהו מעריות שמוזהרים עליהן בני נח נינהו

והא דאמרינן בגמרא פרק ה' דשבת (דף נ"ה) פחז כמים אל תותר ר"א אומר פזתה חבתה זלתה. ר"י אומר פסעת על דת חטאת זנית. רבן גמליאל אומר פיללת חלת זרחה תפלתך, ר"א המודעי אומר זעזעת הרתעת פרחה חטא ממך, ע"כ. ופירש רש"י לר"א ור"י חטא, לר"ג ולר"א המודעי לא חטא. אפשר לומר דפליגי באותו מחלוקת קדום שכתבנו אם יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא יצאו, דמ"ד דחטא ס"ל דלא יצאו מכלל בני נח ומ"ד דלא חטא ס"ל דיצאו מכלל בני נח. א"נ דכ"ע אית להו דיצאו מכלל בני נח לגמרי, אלא דפליגי במחלוקת רש"י והרמב"ם, דמ"ד דחטא ס"ל כרש"י דפלגשים בקדושין ובלא כתובה, ומ"ד דלא חטא ס"ל כהרמב"ם דפלגשים בלא קדושין, א"נ דכ"ע יצאו מכלל בני נח ופלגשים בלא קדושין ופליגי במחלוקת ר' יהודה ורבנן, ומ"ד דחטא ס"ל כר"י דאוסר אנוסה אביו ומפותת אביו מדכתיב ולא יגלה כנף אביו. ומ"ד דלא חטא ס"ל כרבנן דאמרי דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ומוקמי לקרא דלא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו, ודוק

והנה ראובן היה סבור דיצאו מכלל בני נח לגמרי, שהרי הוא ג"כ היה מהשונאים את יוסף על שהיה מוכיחם שהיו אוכלים אבר מן החי, אך כיון ששמע ראובן ליהודה שהודה לתמר ואמר צדקה ממני, וע"כ הטעם שהודה יהודה הוא משום דס"ל דלא היתה נחשבת תמר אשת ער ואונן משום דבאו עליה שלא כדרכה, וא"כ ס"ל ליהודה דלא יצאו מכלל בני נח, באותה שעה חזר ראובן והודה על חטאתו, דכיון דלא יצאו מכלל בני נח אם כן יש על ראובן עון אשר חטא במה שבא על פלגש אביו, ודוק

ובזה יובן מאמר רז"ל בב"ר סדר מקץ (פרשה צ"ב סי' ח') וז"ל, וימצא הגביע באמתחת בנימין כיון שנמצא הגביע אמרו לו מה גנבא בר גנבתא. אמר להון גברא דיוסף יש כאן שעירים יש כאן שמכרו אחיהם אתמהא, ע"כ. וראיתי בתנחומא נוסחא אחרת דגריס