פרשת דרכים כ

לא יצאו מכלל בני נח בהכר בשרוהו שאמרה לו תמר הכר לא למי החותמת והפתילים וגו' ומה טענה היא זו להציל את נפשה, ואדרבה תגדל חמת יהודה במה שהכשילה אותו לבא על כלתו, אלא ודאי שטענת תמר היתה דקודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח, ואם: כן לא חשיבא כלתו כיון שער ואונן שמשו שלא כדרכן. ומשמיא הסכימו לדעתה דיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים כבושים, ופשיטא דמשמים לא היו מחטיאים את יהודה לבא על כלתו ואע"ג דהראב"ע עלה דקרא דויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו כתב דמעשה דתמר קדם למכירת יוסף, כבר סתר שם הרא"ם ז"ל את דבריו יעו"ש, ומהר"ש יפה בסדר וישב (פרשה פ"ה סי' ג') האריך בזה וכתב דרז"ל הם חלוקים בזה איזה מעשה קדם יעו"ש

ובזה יובן מאי דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ז') אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, כלי אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין עד שעמד משה וביקש עליו רחמים אמר לפניו רבש"ע מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה מיד שמע ה' קול יהודה, ע"כ. ופירש רש"י ז"ל מי גרם לראובן שיודה במעשה יצועי אביו יהודה שהודה במעשה תמר, וכן היא מסורת בידיהם. ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי, ע"כ ויש לתמוה דמה עלה בדעתו של ראובן שלא להודות' על חטאתו ולבקש מחילה מה' עד שהודה יהודה. ועוד מה מתחדש לו במה שהודה יהודה להודות גם הוא, שהרי יהודה הודה כדי שלא תשרף, שהרי לפי דעתו כיון שממנו היתה מעוברת לא היתה חייבת מיתה, ואם כן איך יעלה על הדעת שלא יודה יהודה וישפוך דם נקי חנם, אבל ראובן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אך עם מה שכתבנו יובן, וקודם כל דבר יש לחקור דאיך עשה אותו מעשה ראובן לשכב עם אשת אביו וזו היא מן העריות שמוזהרים עליהן אף בני נח, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים דין ג'

ומה שנראה בזה הוא עם מ"ש בפ"ד דסנהדרין מאי נשים ומאי פילגשים אר"י א"ר נשים בכתובה וקדושין פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין, ע"כ. וזו היא גי' הרמב"ם פ"ד מהל' מלכים דין ד', וכן הוא דעת הרמב"ן פרשת חיי שרה בפסוק ולבני הפילגשים יע"ש. והנה חילוק זה דנשים ופלגשים הוא לדידן דאית לן קדושין, א"כ כל שלא קידשה בביאה אף שהיתה אצלו זמן רב לא חשיבא אשתו ונקראת פלגש , אך לבני נח דלית להו קדושין כי אם בבעילה תליא מלתא כיון שלקחה ובא עליה חשיבא אשת איש, דלא מצינו בבני נח שיכוון בבעילה לשם קדושין אלא משלקחה לאשה ובא עליה חשיבא אשת איש: ומאי דכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים דין ו' בן נח חייב על מפותת אביו ועל אנוסת אביו הרי אמו מכל מקום, דמשמע דוקא משום אמו חייב אבל משום אשת אביו לא, הא לא קשיא כלל דדוקא אנוסה או מפותה שלא היתה כוונתו לקחתה לו לאשה אלא במקרה בעלמא בא עליה פשיטא דלא חשיבא אשת איש משום דבעינן שתהיה כוונתו לקחתה לו לאשה בבעילה זו. אבל המיחד לו אשה ובא עליה פשיטא דמשעה שבא עליה חשיבא אשת איש, דלא גרע מבן נח שייחד שפחה לעבדו שנהרג עליה משום אשת חברו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם

איברא דאיכא למידק מהא דאמרינן בב"ר (פרשה י"ח סי' ס') וז"ל, ר' אבוה בשם ר"י אמר בני נח על הנשואות חייבים ועל הארוסות פטורים. ר' יונה בשם ר"ש אמר זונה שהיא עומדת בשוק ובאו עליה שנים הראשון פטור והשני חייב משום בעולת בעל, וכי נתכוין הראשון לקנותה בבעילה הדא אמרה בעילה בבני נח קונה שלא כדת, ע"כ. הרי דמוכח מהכא דלא בעינן שיתכוין לקנותה אלא כל שבא עליה חשיבא אשת איש, ואם כן יש לתמוה על הרמב"ם דמפותת אביו ל"ל משום אמו תיפוק ליה דאפי' אינה אמו חייב עליה משום אשת אב דחייב עליה אפי' לאחר מיתת אביו: