פרשת דרכים רח

דרך מצפה דרוש ששה ועשרים

במדרש. בשעה שהגלה נבוזראדן את ישראל עברו דרך קבורתה של רחל ועמדה על קברה ואמרה רבש"ע ומה אני שאני ב"ו עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ולא עוד אלא שמסרתי לה הסימנין שמסר לי יעקב כדי שלא תתבייש ואתה מלך חי וקיים ורחמן מפני מה קנאת בע"ז שאין בה ממש והגלית את בני ונהרגו בחרב ועשו בהם אויבים כרצונם. מיד נתנלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם, ע"כ

האנשים הנגשים אל ה' עומדים צפופי"ם ל"ו האמינו מלכי ארץ אם יתמהמה חכה לו יקים ה' את דברו והשיב מעליו אפו להושיע את ישראל מיד מבקשי רעתם והוא יתן מעדני מלך ושבו בנים לגבולם וכל המיצר לישראל נעשה רא"ש כי המשפט לאלהים הוא כאשר חכמים יגידו לעתיד לבא הקב"ה יושב בדין על העו"ג ואומר למה הייתם משעבדים בבני והם אומרים לא אתה מסרתם בידינו והקב"ה אומר להם בשביל שמסרתי אותם לכם לא שמתם עליהם רחמים. ולכאורה הנה מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאינהו סברי דמסרם הקב"ה להשמיד להרוג ולאבד ח"ו וא"כ מה מקום לקושית הקב"ה למה הייתם משעבדים בבני. אך הדבר ברור כי יסכר פי דוברי שקר דמאחר שראינו שהקב"ה ממרום שלח אש ושפך חמתו על העצים ועל האבנים ע"כ לומר דכשהגלה אותם ומסרם ביד אויביהם לא היתה כונתו אלא שישתעבדו בהם שעבוד בעלמא בפה רך

וזה אצלי כונת הכתוב בישעיה (סי' מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד. ויש לדקדק דמאי חללתי נחלתי דקאמר דכיון דענין הכתוב הוא לומר שהקב"ה יושב בדין על העו"ג לומר מדוע נשתעבדו בישראל אם כן אפוא מאי שיאטיה דחרבן בהמ"ק הכא. אלא הוא הדבר אשר דברנו שזה הוא להכריח דבריו שמעולם לא גזר ה' אלא שישתעבדו בהם ויהיו גולים ומטולטלים כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכמאמר הכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, וז"א קצפתי על עמי חללתי נחלתי, כלומר הן אמת שאני קצפתי על עמי וגזרתי עליהם לזרותם בגוים זעיר שם זעיר שם אמנם לא היתה כונתי אלא לטובתם שע"י הגלות יתכפר להם מה שחטאו לפני כי באלה חפצתי ולא שח"ו היה ה' כאויב, והעד על זה שהרי חללתי נחלתי שהחרבתי את ביתי וכדאמרינן בעלמא כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו בית עולמים. וכיון שכן מדוע לא שמת להם רחמים וע"ז יושב הקב"ה ודן אותם לעשות בהם משפט כתוב

וכמאמר הנביא קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'. ויש לדקדק דאם כונת הכתוב היא לומר שכל המיצר לישראל שוב הקב"ה נפרע ממנו מה צורך להמשיל את ישראל לקדש ותרומה דהן לו יהי שאין להם דין קדש כי אם דרך חול מכל מקום מלתא דפשיטא הוא שלא יהיה חוטא נשכר וגמולו ישוב בראשו. ותו קשה דלאיזה תכלית אצטריך קרא לדמות את ישראל לשני דברים דהיינו קדש ותרומה כדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואף שהמתרגם ס"ל דפירוש ראשית תבואתה היינו חדש קודם להקרבת העומר, מ"מ מהסוגיא דפרק האיש מקדש (דף נ"ג) מוכח דס"ל לתלמודא דידן דפירוש ראשית תבואתה היינו תרומה שהקשו והרי תרומה דאיקרי קדש כדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותנן המקדש בתרומה מקודשת כו'. עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה' כפל דברים הללו מה היא כונתם. ונראה שפסוק זה הוא מקושר עם הפסוק שלמעלה הימנו דכתיב הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל לה' וגו'. ויש לדקדק בתאר זה דלכתך אחרי במדבר מה היא הכוונה. ועוד מה