פרשת דרכים יט

ואם חתכו לאחר נחירה הלא אין כאן להא דאבר מן החי, והיה לו להביא דבה רעה שאוכלים נבלות כיון שלא ידע יוסף שהיה בן פקועה. סוף דבר לא מצאתי קורת רוח בשיטת רבו דמהר"ש יפה. והנכון הוא מה שכתב הרא"ם דטעותו של יוסף היה במה שראה את אחיו שהיו חותכין בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת. אך מה שקשה לשיטת הרא"ם ז"ל הוא דאיך יתכן שיוסף הגדול מאחיו בחכמה, וכדאמרינן כי בן זקונים הוא לו שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו, וא"כ איך יהיה טועה בדין שהיו בקיאין בו אחיו, וכבר הקשה קושיא זו מהר"ש יפה להרא"ם ז"ל

והנראה אצלי דיוסף והשבטים כולם היו בקיאים בדין וסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא. וס"ל כרב אחא בר יעקב דאית ליה דמפרכסת שרי לישראל משום דבשחיטה תליא מלתא ואסור לבני נח משום דלדידהו במיתה תליא מלתא, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים דין י"א יע"ש. אך מחלוקתם של השבטים עם יוסף היה. דהשבטים היו סוברים שיצאו מכלל בני נח אף להקל ויש להם דין ישראל גמור אף להקל, וכמו שכתבנו לעיל בשם מהר"ש יפה, ומשום הכי היו אוכלים מפרכסת כיון דשרי לישראל: אך יוסף מרוב חסידותו היה סובר דלא יצאו מכלל בני נח להקל, ולעולם חייבים בחומרות בני נח ובחומרות ישראל

ובזה יובן מאי דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף י') הכר נא א"ר חמא בר חנינא בהכר בשר לאביו בהכר בשרוהו, בהכר בשר הכר נא הכתונת בנך היא בהכר בשרוהו הכר נא למי החותמת וגו', ע"כ. ויש לדקדק דמה ענין זה לזה וכי גזרה שוה דהכר הכר קא עביד. ונראה דזה יובן עם מה שהקשו המפרשים ז"ל בענין זה דתמר עם יהודה, דנהי דיהודה לא ידע שהיתה כלתו ומשום הכי בא עליה, וכדכתיב ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, אך תמר הצדקת מי התיר לה לשכב עם חמיה ולהכשיל לאותו צדיק שיבא על כלתו. ובפרט לר' מאיר דאמר דכל העריות שישראל מוזהרין בני נח נמי מוזהרין, ויליף לה מרבויא דאיש איש, וכמו שהארכנו בזה לעיל, א"כ מה תענה תמר למעשה זה, ואיך יהודה לא חרה אפו לשורפה באש, דהא איכא תרתי לריעותא, שזנתה, ועוד שהיה הזנות עם חמיה וזה לי ימים נסתפקתי בעכו"ם שבא על אמו שנהרג עליה, אם כיון לקנותה בביאה זו אי חשיבא אשת איש, ונ"מ לאחר שבא עליה שחייב משום בא על אשת איש, או דלמא כיון דעל אותה ביאה חייב מיתה לא מהני לקנות בה, וראיתי לאחד מחכמי אשכנז שכתב דטעמא דתמר הוא דאמרינן בפ' ד' מיתות (דף נ"ח) א"ר אלעזר א"ר חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה, ע"כ. ובפרק ד' אחין (דף ל"ד) אמרינן דער ואונן שלא כדרכן שמשו, ואם כן כיון שער ואונן שלא כדרכן שמשו א"כ לא קנו את תמר לאשה מאחר שבאותה ביאה נתחייבו מיתה דומיא דלדידן אין קדושין תופסין בחייבי מיתה וא"כ לא היתה אשת ער ואונן ולא חשיבא כלתו דיהודה, עכ"ד. ומכאן יש ללמוד לנדון שלנו דבן נח שבא על הערוה לא קנאה, ודו"ק. והנה כל זה הוא בבני נח דאלו בישראל קונה אותה בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה, ותמר היתה סבורה שדין בן נח יש להם כל זמן שלא ניתנה תורה וא"כ ער ואונן לא קנו את תמר לאשה שהרי בני נח אין להם קדושין כי אם בבעילה תליא מלתא ואותה בעילה כיון שהיתה שלא כדרכה דחייב עליה מיתה לא קנאה באותה בעילה. וזהו כוונת המאמר בהכר בשר לאביו בהכר בשרוהו, דזה המאמר סובר דלא יצאו מכלל בני נח וא"כ כדין היה אומר יוסף שהיו אוכלים אבר מן החי במה שהיו אוכלים מפרכסת, דאף שמותר לישראל מ"מ לבני נח אסור משום דלדידהו במיתה תליא מלתא, וזהו שאמרו בהכר בשר דכל טעמו של יהודה במכירת יוסף הוא לפי שהיה סבור שהוא יצא מכלל בני נח לגמרי ויוסף שהיה אומר שלא יצאו מכלל בני נח היה פוגם בכבודם שלא היה דן אותם כדין ישראל גמור, וכמו שכתבתי לעיל. ולזה כדי להורות לו שהיה טועה בדין, ולפי האמת