פרשת דרכים קצו

ופשיטא דכל זה הוא אף בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום דאילו בזמן שישראל עושין רצונו מעולם לא זזה שכינה מישראל אף בימי החול וכדאמרינן בסוטה אמר רב חסדא קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד מישראל שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך

עוד נקדים דאמרינן בפ"ק דמגילה ארשב"ן א"ר יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה א"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, לומר לך שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ומעתה נבא לכונת המקונן באומרו סלה כל אבירי ה' בקרבי כלומר אפילו בשעה שסלה כל. אבירי דהיינו בשעה שהרג כל הצדיקים שנקראים בשם אבירים ה' בקרבי כלומר שהיתה שכינתו שרויה בינינו שהרי אף בשעה שנכנסו עכו"ם להיכל היו הכרובים פניהם איש אל אחיו וזה הוראה על השראת שכינתו בינינו. ועל זה תמה ואמר שהרי אין שעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום כאותה שעה וא"כ מאי שיאטיה דמר הכא, אין לך לומר אלא דקרא עלי מועד לשבור בחורי כלומר שחשב יום שבר בחורי כיום טוב ומש"ה היה ה' בקרבי דלא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפי' בזמן שאין עושין רצונו של מקום וע"ז אמר היש מכאוב כמכאובי דאילו במפלתן של רשעים אינו שמח ואילו במפלתי עשה אותו כיום מועד

ובזה יובן מאמר רז"ל במדרש איכה וז"ל, קרא עלי מועד אמר להם הקב"ה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה אני אמרתי למענכם שולחתי בבלה ואתם אומרים קרא עלי מועד ע"כ. ומאמר זה אומר דרשוני דמה ענין זה לזה. גם יש לדקדק בתאר זה שקראם כפויי טובה דמה ענינו לכאן. אמנם על פי האמור יבא לכלל ישוב. ונקדים דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנזכר דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא ע"פ מ"ש רבותינו ז"ל שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב בכל צרתם לו צר ומטעם זה כל מקום שגלו שכינה עמהם לומר שגם הוא מצטער בצערם. והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום כדי שלא יעלה על דעתנו כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו וכההיא דאמרי' בפרק חלק שאמרו ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום. וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו דאכתי חביבותיה גבן והשרה שכינתו בינינו להורות שהוא מצטער בצרותינו. ועיין בשמות רבה סדר פקודי (פ' נ"א סי' ג') ותראה דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם ואמרינן במדרש תם עונך בת ציון אותו היום נטלו ישראל איפוכי גדולה על עונותיהם ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו. ודוק. ואמרי' בגמרא כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך, גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה. ועל זה התרעם הקב"ה על ישראל וקראם כפויי טובה לפי שאני במה שרציתי להראות לעכו"ם שאף באותה שעה שנכנסו להיכל היתה שכינתי ביניכם לומר שאני מצטער בצרתכם ואיני זז מלחבב אתכם ואתם אומרים קרא עלי מועד כאילו אני שמא בצרתכם, וח"ו אין הדבר כן אלא להראות לבני האדם שאני משתתף בכל צרתכם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים

הן עתה הנה מקום אתי אלכה ואשובה למאמר הנצב פתח השער ויש לתמוה דמה. פשעם של רעים הללו שקראם בוגדים והלא מוכרחים היו לקיים גזרת מלך ומה גם שהיה בשבועה חמורה ואם לא היו מקיימים גזרתו הוה מחי להו שתין פולסי דנורא. אמנם על פי הקדמתנו בדרוש זה אתי שפיר שתרעומת ישראל על הרעים הוא עם סיום הפסוק דכתיב היו לה לאויבים. והנה מצינו לרז"ל שדרשו היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש