פרשת דרכים קצג

תפלת דוד אין דבר רע יורד מן השמים. ועל זה אמר המקונן לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וגו' והוא כי ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה ואיך יתכן דבר זה והלא לאחר שבא דוד אין דבר רע יורד מן השמים לפי שהוא הוריד כל כלי הזעם לארץ אולי ביני וביני יעשו תשובה וכאן ממרום שלח אש, באופן שמכאוב כזה שבא עלי לא בא לשום אומה ולשון שאף שעל בבל בא חורבן וגלות מ"מ לא היה הרע בא אליהם מן השמים שהרי גבי מפלת בבל כתיב ה' צבאות מפקד צבא מלחמה באים מארץ מרחק אבל הכא דכתיב ממרום שלח אש בעצמותי דבר זה לא אירע לשום אומה ולשון

אך ליישב המשך הפסוקים נאמר באופן אחר ונדקדק עוד במה שאמר המקונן השיבני אחור דלפי הפשט אין לדברים אלו מובן. עוד יל"ד במה שאמר נשקד עול פשעי בידו דמלת בידו היא מיותרת כי מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת. עוד יש לדקדק במה שאמר סלה כל אבירי ה' בקרבי דהול"ל סלה כל אבירי ה' מקרבי אבל בקרבי אין לו מובן וכבר נדחקו המפרשים בזה, ועמ"ש לעיל בדרך הערבה. עוד יש לדקדק במה שאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי ולא ידעתי מועד זה מה הוא כוונתו. וראיתי במרדכי במועד קטן דאין אומרים תחנונים בט"ב משום דכתיב קרא עלי מועד. ולא ידעתי למה נהפך יום זה מאבל ליו"ט ומיגון לשמחה. ואם כונת הכתוב הוא על שם העתיד כי בעז"ה לכשיבוא משיח צדקנו יהיה יום זה לששון ולשמחה וכדאיתא במדרש, אכתי קשה דהיה לו לכתוב פסוק זה גבי נחמתא לא גבי פורענותא. ועוד יש דקדוקים אחרים בפסוקים אלו ולבלתי אאריך אמרתי לא אזכרם אך מתוך דברינו יובנו מאליהם. ונראה דכל זה יובן בהקדים מאי דאמרינן בפרק חלק תניא משמיה דריב"ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו סנחריב שחירף ע"י שליח כו'. ופירש"י פרעה שחירף בעצמו לא היה ביזוי כ"כ ולכך הקב"ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ואינו מתבייש כל כך דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן סנחריב שחירף ע"י שליח דהיינו ביזוי יותר אף הקב"ה נפרע ממנו ע"י שליח. ועפ"ז יובן מרז"ל בפתיחתא דאיכה רבתי וז"ל ר"י פתח תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך וגו' ועבדת את אויביך, אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי ע"כ. ויל"ד דמה ענין זה לזה והלא אש תמיד וגו' היא מצוה מיוחדת להדליק אש על המערכה בכל יום ואין לזה שום התייחסות עם קרא דממרום שלח אש. וע"פ האמור יובן. ונקדים עוד מאי דאמרי' בפ' הדר ובפ"ק דיומא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ומהר"ש יפה פ"ו דשביעית (סי' ג') ובויקרא רבה (פ"ך סי' ו') הקשה מכיון דאיכא אש מן השמים מה צורך לשל הדיוט, ותירץ דהיינו להורות דה' חפץ בשל ישראל טפי וכדאמרי' במדרש פ' בהעלותך משל למלך שהיה לו אוהב א"ל המלך תדע שאצלך אני סועד לכך תקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו וכיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד כו' א"ל אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה כו' א"ל המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך ע"כ. נמצא שזה שצוה ה' להביא אש מן ההדיוט הוא להורות כבודן של ישראל שפסל אש של מעלה בשבילם. והשתא הכי קאמר אילו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד ויקשה לכם כיון דאיכא אש מן השמים מה צורך לשל הדיוט והתירוץ הוא להראות חיבתכם לפני המקום ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש דהיינו ע"י שליח להראות שהם בתכלית השפלות לפי שאינו דומה המתבייש מהגדול למתבייש מן הקטן. נמצינו למדין מברייתא דפרק חלק הנזכר ומדברי הראב"ד דכשהקב"ה נפרע ע"י עצמו איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא. חדא לטיבותא שאינו מתבייש כל כך דאינו דומה מתבייש מהגדול למתבייש מן הקטן וכדברי ריב"ק.