פרשת דרכים קצא

הקב"ה שכבר מסרו לשליח כדמשמע בפרק ב' דחגיגה דבתחלה היו כלי זעמו של הקב"ה ברקיע עד שבא דוד ובקש רחמים והורידן לארץ וכו', וכיון דבא דוד והורידן לארץ משמע דליכא אוצרות וליכא פתיחה עכ"ד. ותמהני שזה שהרב גוזר דלאחר שהורידן דוד ליכא לא אוצרות ולא פתיחה לא ידעתי מנ"ל דאימא דכי היכי דבשמים ממעל איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינם נפתחים אלא ע"י הקב"ה בעצמו ה"נ בארץ מתחת איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינן נפתחים אלא ע"י הקב"ה. ומלבד זה דבריו תמוהים הם בעיני דהא פסוק זה דפתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו הוא בירמיה שהתנבא על מפלתה של בבל שהוא זמן רב אחר תפלתו של דוד שהוריד כל הזעם לארץ וא"כ היכי קאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו והלא כפי דברי הרב ז"ל בזמנו דירמיה שכבר הוריד דוד כלי הזעם לארץ לא אוצרות איכא ולא פתיחה איכא. ואם פסוק זה דפתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו לאו דוקא א"כ היכי מוכח דלמטר איכא מפתח ולא נמסר לשליח מדכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב והרי זה דומה לקרא דפתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו ואידי ואידי חד שיעורא, אלא ודאי ע"כ לומר דאף לאחר תפלתו של דוד שהורידן לארץ איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינם נפתחים אלא ע"י הקב"ה בעצמו. באופן שקושית הראב"ד במקומה עומדת ודברי הרב הנזכר אינן מעלים ארוכה. והראב"ד ז"ל תירץ משום דאשכחן פורענותן של רשעים ע"י שליח דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' והא דכתיב פתח ה' את אוצרו לכלותם קאמר ואפשר שאין כלותם אלא ע"י הקב"ה כי אז יהיה המשפט חזק, ונ"ל לפי שאינם אלא ליום הדין ואינו תמיד לא חשיב ליה עכ"ד. והנה מ"ש הראב"ד ז"ל דלעתיד נפרע מהעו"א ע"י עצמו אף שבדרך אפשר אמרה דבר ה' בפיהו אמת דאמרי' בספרי וז"ל לי נקם ושלם אמר הקב"ה אל תהיו סבורים שאפרע מכם ע"י שליח כשם שנפרעתי מפרעה ע"י משה ומסנחריב ע"י מלאך אבל לעתיד אני נפרע מכם שנאמר לי נקם ושלם ע"כ. ואמרינן במדרש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראה לבנים מה שלא הראיתי לאבות, במצרים כתיב נורא תהלות עושה פלא וכאן כתיב אראנו נפלאות וכו'. והקשה מהרימ"ט בדרשותיו פ' בא (דרוש ב') דהיכי קאמר דבמצרים כתיב עושה פלא לשון יחיד והלא כמה פלאי פלאים היו במצרים, ותירץ דלא חשיב פלא אלא מה שנעשה ע"י הקב"ה בעצמו ובמצרים לא נעשה ע"י הקב"ה אלא מכת בכורות ומש"ה קאמר עושה פלא אבל לעתיד לבא כל הפעולות שיעשה הקב"ה יהיו ע"י עצמו וז"ש אראנו נפלאות ע"כ. נמצינו למדין דכשהמשפט הוא ע"י הקב"ה אז הוא כלה ונחרצה לפי שהוא בא במשפט חזק

ולזה כיונו רז"ל בב"ר (פל"ט סי' ח"י) וז"ל ואברכה מברכיך ומקללך אאור א"ר ירמיה החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ע"י אחרים ובכבודו של צדיק כתיב ומקללך אאור אנא ע"כ. ולפי דברי הראב"ד ז"ל הדברים כפשטן שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק שהמזלזל בכבוד הצדיק נפרע ממנו הקב"ה בעצמו שהוא עונש חמור אבל המזלזל כנגד המקום נפרע ממנו ע"י שליח שהעונש ההוא אינו כל כך חזק

ואל זה סובב הולך כוונת הפסוק ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה'. והנה רז"ל נתעוררו באומרו ויראת מאלהיך שאין זו אזהרה על יראת ה' שהרי כבר נאמר את ה' אלהיך תירא ואמרו דקרא מיירי באונאת דברים וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך ותו קשה בסיפא דקרא דכתיב כי אני ה' איך הוא נתינת טעם למה שקדם, , ותו דלא הוי צריך הדבר לאומרו והלא הכל יודעים כי האלהים בשמים אין עוד מלבדו כחיב. אך לפי דרכנו יבא על נכון. ונקדים עוד מ"ש רש"י בפ' וארא שכל מקום שנא' אני ה' כשהוא אמור אצל עונש הוא נאמן ליפרע. והנה מפתח של תחיית המתים שלא נמסר לשליח ילפינן לה מדכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ופירש"י אני ה' אני ולא שליח וכמו שדרשו גבי מכת בכורות דכתיב בה אני ה' אני ולא שליח.