פרשת דרכים יח

מכלל בני נח להקל אלא להחמיר, ומשום הכי הקשה דאדרבה השבטים היו טועים שהיו סבורים שיצאו מכלל בני נח אפי' להקל. ולא ידעתי למה שכח תלמודו שכתבנו לעיל משמו דס"ל משנימול אברהם אבינו יצא הוא וזרעו אחריו מכלל בני נח אפי' להקל וחזקנו זרועותיו מההיא דיעקב ויוסף ששמרו את השבת, ולפי זה השבטים כדין עשו במה שחתכו בעודה מפרכסת ואכלו אליבא דרב אחא בר יעקב משום דס"ל דיצאו מכלל בני נח אפי' להקל. עוד הקשה עליו דאף למאן דאמר דאחד ישראל ואחד עכו"ם דמותרים במפרכסת היינו אחר שהותר לישראל הותר ג"כ לעכו"ם משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אבל מעיקרא הוה אסור ע"כ. ודעת הרא"ם הוא, דהא דאמרינן דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור היינו דע"כ מעולם לא נאסר לבני נח, דאי נאסר לבני נח איך יתכן שאחר כך יהיה מותר לישראל ובן נח ישאר באיסורו, מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וכן פירש"י בפ' ד' מיתות (דף נ"ט) וז"ל, ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל, ע"כ. משמע דמטעם דלהתקדש יצאו ולא להקל אנו מכריחים דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וא"כ מעולם לא נאסר לבני נח מפרכסת משום אבר מן החי משום דישראל כשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל, ואף מהר"ש יפה בדרך אפשר אמר שאחר כך הותר לבני נח, וכמבואר בדבריו

וראיתי להרב מהר"ש יפה שכתב בשם רבו ז"ל שטעות יוסף היה שראה את אחיו אוכלין בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאיתא בפרק בהמה המקשה, ויוסף לא ידע שהיה בן פקועה, עכ"ד. ונוראות נפלאתי על הרב איך נתישבה דעתו בשיטת רבו, שהרי כל מה שהקשה להרא"ם קשה גם כן לשיטת רבו, שהרי בן פקועה דכשרה בלא שחיטה הוא דוקא לדידן דבשחיטה תליא מלתא ואפי' מפרכסת שרי, א"כ בן פקועה דחשיבא כשחוטה: בשחיטת אמו ולא בעי שחיטה אין בה משום אבר מן החי משום דחשיבא כמפרכסת, אבל לבני נח דבמיתה תליא מלתא ומפרכסת אסור להו איך יתכן דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי, מי גרע בן פקועה ממפרכסת, וא"כ מה שהקשה הרב להרא"ם דיוסף. לא טעה בדין ומן הדין היה שהיה אסור להם מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו"ם, משום דבני יעקב תורת בני נח להם כו', קושיא הלזו בעצמה שייכא לשיטת רבו, דודאי דלשיטת רב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו"ם במפרכסת בן פקועה אסור לבני נח ויש בו משום אבר מן החי, וא"כ יוסף לא טעה בדין, ומן הדין היה אסור להם בן פקועה משום אבר מן החי. גם מה שהקשה דאף למ"ד דאחד ישראל ואחד עכו"ם דמותרים במפרכסת דהוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר ג"כ לעכו"ם אבל מעיקרא הוה אסור, גם קושיא זו שייכא לשיטת רבו, דאף דנימא דבן פקועה דאין בו משום אבר מן החי אף לעכו"ם משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור הוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר גם כן לעכו"ם, אבל מעיקרא הוה אסור. כללו של דבר אין חילוק כלל בין מפרכסת לבן פקועה, ולא ידעתי למה נשא פנים לרבו. עוד אני תמיה בשיטת רבו הלזו דמוקי לטעותו של יוסף בבן פקועה שלא היה יודע שהיה בן פקועה, דהא פשיטא לי דהא דבן פקועה דשרי בלא שחיטה הוא דוקא דלא בעי שחיטה אבל נחירה בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם, שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מאכלות אסורות דין ב' וז"ל, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם, ע"כ. ופשיטא דלא גרע בן פקועה ממפרכסת, ואף דחשיב כשחוט בשחיטת אמו מכל מקום קודם שתצא נפשו אסור משום לא תאכלו על הדם דומיא דמפרכסת, וא"כ מה הוא שראה יוסף באחיו, אם ראה שהיו חותכין ממנה קודם שתמות, אם כן נמצא שגם השבטים טעו, דנהי דלית בה משום אבר מן החי הא איכא משום לא תאכלו על הדם,