פרשת דרכים יז

מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם, והרי מה שהשתחוו לצלם היה באונס דנ"נ כדכתיב ומאן דלא יפל ויסגוד יתרמא לגו אתון נורא יקידתא, הרי דישראל שעבד ע"א באונס חייב מיתה לשמים וזו היא חומרא שיש בבני ישראל מה שאין כן בבני נח, ואלו בדין שוגג הוא בהפך כדאמרינן בפ"ב דמכות (דף ע') לפיכך גר ועכו"ם שהרגו נהרגין, ופירש"י לפיכך אשבע מצות בני נח קאי, וקי"ל אזהרתו זו היא מיתתו לפיכך גר תושב או עכו"ם שהרגו נהרגין ואפי' בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין, נמצא שבדין שוגג יש חומרא בבן נח מה שאין כן בישראל, וגבי אונס הוי אפכא. אמור מעתה דכבר ידע ס"מ שישראל עבדו ע"ז במצרים מתוך שעבוד ומתוך טירוף הדעת דהיינו שהיו אנוסים ושוגגים, אלא שהיה מסופק בדבר אם יצאו מכלל, בני נח לגמרי אף להקל, או דלמא דלעולם חומרא דבני נח אית להו. ומשום הכי כשבא לקטרג קטרג אף שידע שהיו אנוסים ושוגגים, משום דאם באנו לפוטרם מטעם אנוסים יהבינן להו חומרא דישראל דנענשים על האונס, ואם באנו לפוטרם מטעם שוגגים יהבינן להו חומרא דבני נח דקי"ל דנהרגין על השוגג. ואמרי' בפרק אלו טרפות (דף מ"ג) הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. ומשום הכי כשבא ס"א לקטרג על ישראל אף שהיו שוגגים ואנוסים, מטעם דיהבינן להו חומרי דישראל וחומרי דבני נח, אמר לו הקב"ה שוטה שבעולם כיון שאתה רוצה לתפוס חומרי דישראל וחומרי דבן נח עליך נאמר והכסיל בחשך הולך דאתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון היתכן דבהצטרפות שני דברים הללו בבת אחת שיתחייבו, דלא ימנע אם יש להם דין ישראל הרי הם פטורים מטעם שהם שוגגים, ואם דין בני נח יש להם הרי הם פטורים מטעם שהם אנוסים

עוד נקדים מה שאמרו בב"ר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, מה אמר, ר"מ אומר חשודים הם בניך על אבר מן החי ע"כ. והנה הרא"ם הקשה בזה דא"כ למה לקה יוסף על זה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שראה. ועוד איך אפשר לומר שהשבטים עשו כן, ותירץ הרב ז"ל שהשבטים כדין היו עושים אלא שיוסף היה טועה בדין והיה דן אותם שעשו שלא כדין, והוא שהשבטים היו חותכים בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת ומניחין אותה עד שתמות ואח"כ היו אוכלין אותו כדי שיבריאו, ויוסף היה סבור שכיון שחותכין אותו בעודה מפרכסת יש בו משום אבר מן החי, ואין הדבר כן משום דאפי' לרב אחא בר יעקב דאמר דאית ביה משום אבר מן החי הני מילי בעכו"ם משום דעכו"ם לית להו שחיטה אלא אפי' בנחירה בעלמא סגי, וכיון דבמיתה תליא מלתא אינה יוצאה מידי אבר: מן החי שהם מוזהרים בו עד שתמות' אבל בעודה מפרכסת לא, אבל בישראל דבשחיטה תליא מלתא. כיון דשחט בה. שחיטה מעליא כבר יצאת מידי איסור אבר מן החי עוד כתב הרא"ם דאיכא מ"ד בגמ' דאפי' לעכו"ם שרי אפי' בעודה מפרכסת, ואע"ג דלעכו"ם במיתה תליא מלתא וכל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי אפי' הכי שרי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וא"כ כיון דלישראל שרי משום דבשחיטה תליא מלתא אף לעכו"ם דבמיתה תליא מלתא לית ביה משום אבר מן החי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, נמצא דלרב אחא בר יעקב דמפליג דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. טעותו של יוסף היתה שלא חלק חילוק זה והיה סבור שגם לישראל יש בו משום אבר מן החי כיון שהיא מפרכסת, ולאידך מאן דאמר דאחד עכו"ם ואחד ישראל שרי, טעותו של יוסף היה שלא ידע דין זה דליכא מלתא דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והרב מהר"ש יפה ז"ל הקשה עלין ואמר דכפי דברי הרב יוסף לא טעה בדין ןמן הדין היה אסור להם בשר מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו"ם שהרי בני יעקב תורת בני נח להם אלא שאח"כ נתחדשה הלכה לישראל למישרי להו משום דבשחיטה תליא מלתא. והנה כוונת הרב ז"ל היא דאף שבני יעקב קיימו כל התורה מכל מקום לא יצאו