פרשת דרכים קסב

הפסוקים של ויכוח אליהו עם הצרפית ליישב כל הדקדוקים שעמדנו עליהם לעיל. ויש לדקדק במאמר זה טובא, חדא דלמאי אצטריך אליהו לצוותה על זה שתפריש חלה וכי נחשדה הצרפית שתאכל מהעיסה קודם הפרשת חלה שהוא במיתה בידי שמים והלא אשה חשובה היתה ואז"ל שהיתה אמו של יונה. ועוד מדקאמר ליה ה' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך מסתמא צדקת היתה דרחוק הוא דעל ידי רשעים יתפרנס אליהו ועוד דלא עביד ניסא לשקרי, ועוד קשה דאם אשה זו היתה חשודה בעיני אליהו שתאכל טבל איך אכל אליהו החלה ודלמא נטמאת העיסה דבגדי ע"ה מדרס לפרושים וכהן טהור שאוכל תרומה טמאה עובר בלאו הבא מכלל עשה. וכ"ת דהצרפית היתה אשת חבר וקי"ל דאשת חבר אעפ"י שמת החבר ונשאת לע"ה הרי היא בחזקתה וכ"ש זו שלא נשאת לע"ה והרי היא באמונתה. הא ליתא דכיון שהיא חשודה לאכול טבל שהוא במיתה בידי שמים אם כן אבדה האמונה והרי היא חשודה להאכיל תרומה טמאה שהיא באיסור לאו הבא מכלל עשה דהחשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל. והנראה בזה הוא כי הנה מודעת זאת שהיתה שנת רעבון ולהחיות נפשה ונפש בנה היתה צריכה לאכול אותו כד הקמח וכדכתיב ואכלנוהו ומתנו ופי' רד"ק לאחר שנאכלהו נמות כי אין לנו מה נאכל עוד. ואם היה באפשרות שבפחות מכד הקמח היתה יכולה להחיות את נפשה ונפש בנה איך היתה רוצה לאכול כל כד הקמח ולמות אחר האכילה הזאת היה לה לשייר מעט מאותו כד הקמח ולאוכלו אחר אותה האכילה כדי שלא תמות. אלא ודאי ששיערה בעצמה שכדי להחיות נפשה ונפש בנה היתה צריכה לאכול כל מה שבכד ולפיכך היתה מותרת לאכול העיסה בלתי הפרשת חלה לפי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש

ובזה נבא לבאר הפסוקים, דהצרפית עם אליהו היו חלוקים במחלוקת ת"ק ובן תימא דהצרפית היתה סבורה כת"ק ואליהו כבן תימא. והנה דבר ידוע הוא שבכ"ד מתנות שזיכה ה' לזרעו של אהרן יש הפרש במנינם אצל מוני המצות שהמתנות שאינן טובלים כגון ראשית הגז וזרוע ולחיים ודכוותם אינן נמנים אלא מצוה אחת כלומר שנצטוינו ליתן ראשית הגז לכהן וכן נצטוינו ליתן זרוע ולחיים לכהן, אך בדברים הטובלים כגון תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ועני נמנה ההפרשה מצוה אחת לפי שנאסר עלינו האכילה עד שנפריש תרומה ואח"כ נמנה הנתינה לכהן מצוה אחרת. וזו היא אחת מההשגות שהשיגו הרמב"ן להרמב"ם ז"ל שמנה מצות חלה ההפרשה והנתינה לכהן מצוה אחת והרמב"ן השיגו וכתב שהן שתי מצות, האחת היא ההפרשה לפי שכל העיסה אסורה לנו עד שנפריש החלה וזאת שנית בנתינה לכהן

והנה אליהו שאל ממנה ואמר לה לקחי נא לי פת לחם בידך ועל זה השיבה לו שאין לו שום תוחלת ממנה ותאמר לו חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח וגו' ואפילו חלה איני מפרשת משום דאני עושה אותו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו, שלא היה לה כי אם שיעור להחיות נפשה ונפש בנה ומש"ה היתה אוכלת אותו כמות שהוא בטבלו ואיננה מפרשת חלה. ועל זה השיב לה אליהו שאין הדין כן אלא כבן תימא ואמר לה בואי עשי כדברך שתאכלי הכל לפי שאת מסוכנת וצריכה את לאכול הכל להחיות נפשך ונפש בנך אך עשי לי עגה קטנה דהיינו שתפריש חלה ואח"כ תאכל הכל העיסה המתוקנת והחלה לפי שאיסור הטבל הוא איסור חמור וכסברת בן תימא, וחזר ואמר לה והוצאת לי כלומר כל מה שאמרתי לך הוא להתלמד במקום אחר אך עכשיו אני אומר לך והוצאת לי כלומר שתקיימי ג"כ מצות הנתינה משום דאעיקרא דמלתא אין כאן סכנה כלל כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וגו'

או נאמר באופן אחר על פי ההקדמה הלזו, משום דלדרך זה קשה לי דאנן קי"ל דהלכתא כרבנן דמאכילין אותו טבל ואיך נייחס לאליהו סברת בן תימא דנמצא דעתן של נשים קלה סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואדוני אליהו לא עמדו רגליו במישור הן אמת