פרשת דרכים קנט

המוסרים מלפני ה' והשיאו כונת הכתוב שאמר והוא דרך חול לכוונה אחרת, מ"מ אגדת שמואל חולקת אש"ס דילן וס"ל דבשעת אפיה אשכחיה, ולקושית הגמ' י"ל דלעולם בשעת אפיה אשכחיה והמתין דוד מעט עד שנאפה וסדרו אותו על השלחן וסלקו הלחם שהיה שם מעל השלחן ונתן לדוד מלחם הפנים המוסרים מלפני ה'. ואפשר שעיקר קושית הגמרא אינה אלא אליבא דמ"ד דבחול אשכחיה דוד בשעת אפיה, ולזה הקשו דזה לא יתכן דאי אמרת דבחול אשכחיה ע"כ היה ביום הששי שהוא שעת אפיה ואיך כתיב שנתנו לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה' וביום ששי מאי שיאטיה דלחם זה הרי לא היה נאכל אלא ליום ולילה, אך למ"ד דבשבת אשכחיה דוד לאחימלך אפשר דבשעת אפיה אשכחיה וכמו שכתבנו. נמצינו למדין דבאותה שעה שבא דוד אל אחימלך היו שם שני מיני לחם, האחד הוא מה שהיה מסודר על השלחן והאחר הוא מה שסלקו מעל גבי השלחן לחלק אותו לכהנים

והנה רד"ק ז"ל הקשה דאף דבבית אחימלך לא היה לחם חול וכי לא היה בכל העיר לחם חול שישאל דוד מאחד מבני העיר עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קדש, וא"ת לא רצה דוד לגלות עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך היה לו לאחימלך לבקש לחם חול מאחד מבני העיר להאכיל לישראל וכי היו חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש אותו. והתשובה כי נוב עיר הכהנים היתה כולה כהנים שלפיכך נקראת עיר הכהנים וכיון שהיתה כולה כהנים ולא היה ישראל שוכן ביניהם היו כל העיר אוכלי תרומה והתרומה היא לזרים בעון מיתה והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האסור אם אין לנו היתר ומשני דברים האסורים מאכילין אותו הקל ולפיכך נתן אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה, ע"כ

והנה מ"ש דאיסור התרומה חמיר מאיסור קדש דבריו נאמנו מאד אך בתנאי שיהיה האוכל טהור אך אם היה טמא הדבר הוא בהפך שאיסור הקדש חמיר מאיסור תרומה לפי שטמא האוכל את הקדש הוא בכרת וכדכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ואפי' זר שאוכל קדשי קדשים כשהוא טמא חייב כרת ואע"ג דבלא טומאה נמי היה אסור בקדשי קדשים מ"מ איסור דטומאה חייל עליה וחייב כרת ואע"ג דזר טמא שעבד עבודה אינו חייב משום טומאה כי אם משום זרות וכדמוכח הסוגיא דפרק ד' אחין כבר כתבו התוס' שם דטעמא הוא משום דאטומאה דעבודת מקדש לא הוזהרו זרים כי אם כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי וגו' אבל בטומאה דאכילת קדשים כתיב סתמא והנפש אשר תאכל בשר שכולל כהנים וזרים וזהו שכתב הרמב"ם (בפרק ח"י מהלכות פסולי המוקדשין) כל אדם שנטמא כו' ואכל כזית מן הקדשים כו' חייב כרת, וטעמא דחייל איסור טומאה על איסור זרות באכילת קדשי קדשים הוא מטעם איסור כולל דהיינו מעיקרא היה הזר מותר בקדשים קלים ואסור בקדשי קדשים, נטמא מגו דנאסר בקדשים קלים נאסר. ג"כ בקדשי קדשים, וכל זה הוא מבואר באותה סוגיא דפ' ד' אחין, אך גבי תרומה ליכא כי אם מיתה בידי שמים לזרים משום זרות ולכהנים משום טומאה וזר טמא שאכל תרומה אינו חייב כי אם משום זרות דכי אזהיר רחמנא אטומאה לא אזהיר אלא לכהנים כדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע ופסוק זה הוא אזהרה לכהן טמא שאכל תרומה. וזהו שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות תרומות) זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור חייב מיתה בידי שמים, הרי מבואר דזר שאכל תרומה בזדון אין חילוק בו בין טמא לטהור, נמצא לפי זה דאף דבאדם טהור קדש קיל מתרומה באדם טמא חמיר קדש מתרומה לפי שקדש הוא בכרת ותרומה במיתה בידי שמים וידוע דכרת חמיר ממיתה בידי שמים

ויש לנו עוד לדעת דטמא שאכל קדש שהוא בכרת הוא דוקא לאחר שקרבו מתיריו וכדתנן בפ"ב דמעילה זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו, והנה המתירים הם במנחות הקטרת הקומץ והלבונה ובשתי הלחם