פרשת דרכים קנז

הוא דנהי דמותר להציל עצמו מ"מ חייב לשלם או דלמא פטור כיון דברשות קא עביד והשיבו לו דחייב לשלם, וכ"כ הרא"ש יע"ש. ולפ"ז מאי דאמרינן בגמ' בשלמא למ"ד למיקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כו', הכונה היא שחייב אותם לשלם דמי העדשים והשעורים. אך רש"י ז"ל כתב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו ע"כ, משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חברו, והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו

גם מה שכתב הרלב"ג בסוף דבריו ולזאת הסיבה בעצמה יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל את הנר כמו שביארנו במקומו ע"כ. דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר, ואם כיון על אותה ששנינו בפ"ב דשבת המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עכו"ם מפני לסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור אוקמוה בגמרא בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר אלא משום דבעי למיתני סיפא חייב תנא רישא פטור, ועל זה הוקשה לו דאמאי התירו לכבות יטלטל הנר ויוציאנה מהחדר ומכח קושיא זו חילק בין טלטול לכבוי. הא לא קשיא כלל דלא אתא מתניתן להורות כי אם שהותרה מלאכה גמורה דמכבה מפני עכו"ם ומפני החולה היכא דאי אפשר בענין אחר כי אם במכבה וכגון שיש לחוש שעד שיוציאנה חוץ לחדר יבואו עכו"ם או יכבד חליו ויסתכן, אבל פשיטא דאם אנו יכולים להסיר הסכנה על ידי טלטול הנר פשיטא שלא נעשה מלאכה גמורה, ואטו אם יכול לכפות הנר באיזה דבר שלא יראה האור החוצה לא יעשה אלא ודאי דהתם במתני' לא איירי אלא היכא דליכא שום תיקון להסיר הסכנה אלא ע"י שיכבה הנר ואשמועינן דמותר

הן אמת דקושית הרב בדברי אחימלך שאמר לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה היא קושיא עצומה, דלא ימנע אם ידעו אחימלך בסכנת דוד שאחזו בולמוס כדברי רז"ל א"כ אפי' לטמאים היה מהראוי שיאכיל ואם לא ידע שאחזו בולמוס א"כ מי התיר לו לתת לו לחם קדש שהוא אסור לזר. וראיתי להרב בעל יפה מראה בפ"ז דיומא (מאמר ב') עלה דההיא דאמרינן רב הונא אמר עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלם, וכתב שם הרב שאכלם כולם דוד מחמת רעבון שאחזו בולמוס והוצרך לאכול כולם אע"ג דבלאו הכי היו מותרים לזרים מכיון דהוסרו מעל השלחן לאחר הקטרת הבזיכין והביא הרב אותה סוגיא דפרק שתי הלחם דקאמר והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי דהכי קאמר להו דוד לא מיבעיא האי דכיון דנפיק ליה ממעילה דרך חול הוא אלא אפילו האיך נמי דהיום יקדש בכלי הבו ליה דליכול דמסוכן הוא. ומכאן הכריח הרב דלחם הפנים שהוסר מהשלחן אחר הקטרת הבזיכין שהם מותרים לזרים. וכן שנה עוד בדבר הזה והקשה מנ"ל שאכל דוד הכ"ד עשרונים מחמת רעבון דלמא רובו ניתן לו לצידה לדרך כיון דמותר היה אפילו בלא סכנה כו' ע"כ

ואחרי בקשת המחילה דבר זה ישתקע ולא יאמר, דמלתא דפשיטא היא דלחם הפנים אף שהוסר מעל השלחן אחר הקטרת הבזיכין אפ"ה אסור לזרים לפי שהוא קדשי קדשים ואינו נאכל אלא ליום ולילה ולא אהני הקטרת הבזיכין אלא להוציאו ממעילה דקי"ל דכל דבר שיש בו היתר לכהנים אין בו משום מעילה אבל לעולם דאסור לזרים כדין כל קדשי קדשים וזה פשוט. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמה היתה כונת אחימלך באומרו אם נשמרו הנערים אך מאשה. וראיתי לרש"י שכתב אם נשמרו אך מאשה בקושי אני מאכילן לזרים אך זה אי אפשר שאאכילהו בטומאה, וכ"כ רבינו ישעיה. ולא ירדתי לסוף דעתם דלמה יקל בעיני אחימלך אכילת הזר קדשי קדשים ויכבד בעיניו אכילתם לטמאים והלא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש

וכדי ליישב כל זה נביא המשך הפסוקים שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי או הנמצא, ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, ויען דוד את הכהן ויאמר לו כ"א