פרשת דרכים קנו

נחלקו אבות העולם אם מאכילין אותו טבל או תרומה דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמירא ולמה לא נעשה תיקון אחר וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן הטבל ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דהא מן התורה חד בתרי בטיל כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם במין במינו וכמבואר, וכי תימא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה זה אינו מעלה ארוכה כלל, ולא מיבעיא לסברת להקת הראשונים והאחרונים דאית להו דאיסור זה דאין על איסור לכתחילה הוא מדרבנן דוקא דפשיטא דמוטב שיעבור איסור דרבנן ולא יעבור על איסור תורה אלא אף למ"ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא ויליף לה מזרוע בשלה מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא וכמבואר, וא"כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין איסור שאינו אלא איסורא בעלמא ממה שיעבור החולה איסור שהוא במיתה בידי שמים, וכי תימא דאיסור הטבל או התרומה עובר עליה החולה אך איסור דאין מבטלין איסור אנו עושין אותו ולא ניתנו האיסורים לדחות אצלנו, זה לא ניתן להאמר כלל שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבלה הרי שאין הפרש בין אם נעשה האיסור ע"י החולה או ע"י אחרים כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף אחד. והנה בשלמא להר"ן דאית ליה דהכא מיירי בשאין הבעלים כאן לא קשיא כלל אך לרש"י דאית ליה דהכא מיירי שאנו יכולין לתקן הטבל אלא שאין די בחולין לבדם לאחר שניטלה תרומתן אמאי לא תיקנו שיתקן ויחזור ויערב ונמצא דאין כאן למרבה כי אם איסורא בעלמא

ויראה דס"ל לרש"י דכל איסור שנעשה שהוא לצורך החולה וכגון טבל ותרומה דאכילת הטבל או התרומה הוא צורך החולה וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבלה דע"כ לצורך החולה צריכין אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבלה בזה הוא שאנו משערים האיסורים איזהו' קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל קל תחלה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור אין בו צורך לחולה כלל דמאי איכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור אם לאו ואף שאנו מצילים אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לידחות אף שהוא איסור קל ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור שהוא צורך החולה ממה שנעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה

וסימנין מצאתי לחילוק זה ברלב"ג בפירושו על מה שאמר אחימלך לדוד אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, וז"ל והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה אחר שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה ע"כ. והנה הפריז על המדה במה שכתב שהטומאה אין ראוי שתדחה מפני הסכנה ודבר זה ישתקע ולא יאמר שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני פקוח נפש כי אם ע"ז וג"ע ושפיכות דמים אבל שאר כל האיסורים בכללם נדחים מפני פקוח נפש, ואלו הם דברים פשוטים. ודע דבפ' הכונס (דף ס') אמרי' ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור מבית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, מאי קא מיבעיא ליה אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קא מיבעיא ליה אי כר"י אי כרבנן. ופירש"י טמון באש קא מיבעיא ליה מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבים לשלם כלים הטמונים בתוכה כר"י או פטורים כרבנן, רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חברו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו כו'. וכתבו התוס' מהו להציל עצמו בממון חברו איבעיא ליה אם חייב נשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש ע"כ כוונת דבריהם דודאי לא נסתפק דוד אם מותר להציל עצמו בממון חברו במקום סכנה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואיך יתכן שישיבו לו הסנהדרין דאסור להציל עצמו בממון חברו, אלא דמה שנסתפק דוד