פרשת דרכים קנד

רחמים לפי שהצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים אבל העו"ג שאין עושים צדקה מתנהג אני עמהם במדת הדין ומש"ה אני בעצמי רותה בשמים חרבי ואח"כ על אדום תרד. באופן שלמדנו כמה גדול כחה של צדקה. ואל זה סובב הולך מאמר רז"ל פ"ק דב"ב תניא ר' יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות, וכתיב ציון במשפט תפדם ושביה בצדקה

דרך החיים דרוש תשעה עשר

במדרש אך עשי לי משם עגה קטנה, אליחו כהן היה ואמר לה שתפריש חלה מן העיסה ע"כ

באהבת ה' אותנו קדשנו במצותיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אמר רחמנא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ובזה נבא לבאר ויכוח הצרפית עם אליהו והמשך הפסוקים הלא הם כתובים בס' מלכים א' (סי' י"ז) זה תארם, ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך, ותאמר חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כ"א מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו, ויאמר אליה אליהו אל תיראי באי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וגו'. ויל"ד בפסוקים אלו טובא, חדא במ"ש היא ואכלנוהו ומתנו דלאיזה תכלית הזכירה יום המיתה לא היה לה לומר אלא שאין לה כ"א מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והם נצרכים לזה. לאכול ואם לא יאכלו ימותו אבל המיתה של אחר האכילה אינו צודק לטענתה. עוד יש לדקדק במאמר אליהו אל תיראי בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה וגו' דהיכי קאמר עשי כדברך והלא זה אינו אלא כדבריו דלדידה לא היתה נותנת לאליהו ולא כלום. עוד יש לדקדק במה שכפל אליהו דבריו ואמר עשי לי עגה קטנה בראשונה והוצאת לי דלמאי איצטריך לומר והוצאת לי באומרו עשי לי סגי. ותו במה שסיים דבריו ואמר כי כה אמר ה' וגו' דמאי נתינת טעם הוא למאי דקאמר איהו והול"ל וכה אמר ה'

וקודם כל דבר נקדים הא דגרסינן בפ' בתרא דיומא ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית שביעית, טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל, אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה, מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ע"כ ופירש"י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל להאכילו לאחר שתנטל תרומתו דכ"ע לא פליגי דמתקלינן ליה ומספינן ליה חולין ואין מאכילין אותו טבל ולא תרומה כי פליגי בדלא אפשר בחולין אא"כ אוכל את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומותיו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא. מר סבר טבל חמור שאפי' לכהנים אינו ראוי ומ"ס תרומה חמורה שאין לה היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהיו ראויין לכל אדם ע"כ

והנה רגע אדבר במאי דהוקשה לי בסוגיא זו מהא דכתב הר"ן בשם הראב"ד בחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה. ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרו איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה ע"כ. ונוראות נפלאתי מה יענה הר"ן ביום