פרשת דרכים קנב

בא עמהם במשפט חזק ואילו בירושלים שהיו חטאים יותר מסדום נפרע מהם על ידי שליח כדכתיב ממרום שלח אש אלמא שלא בא עמהם במשפט חזק ועל זה הקשו וכי משוא פנים יש בדבר שירושלים שהיו חטאים ביותר לא בא עמהם במשפט חזק וסדום בא עמהם במשפט חזק. ולזה השיב ר' יוחנן מדה יתירה היתה בירושלים כו' כלומר דסדום לא היו עושים צדקה ובירושלים היו עושים צדקה כלומר דסדום אף שלא היו חטאים כאנשי ירושלים מ"מ כיון שהיו רעים וחטאים כפי הדין הגמור בא עליהם במשפט חזק ונפרע מהם ע"י עצמו לפי שכך חייבה מדת הדין אבל אנשי ירושלים אף שהיו חטאים יותר מסדום וכפי מדת הדין היה ראוי ליפרע מהם על ידי עצמו ולבא עמהם במשפט חזק מכל מקום לא בא עמהם במשפט חזק ונפרע מהם על ידי שליח לפי שהיה בהם מצות הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים

והכי אמרי' במדרש איכה וז"ל ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר' הונא בשם ר' יוסי אמר דהקב"ה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי כיצד היתה לאשה אחת מהם ככר אחד והיה בו כדי שיאכלוהו היא ובעלה יום אחד וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמת אותה בו והעלה עליהן הכתוב כאילו בשלו ילדיהן למצות, הה"ד ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וכל כך למה בשביל שהיו לברות למו ע"כ. ופירש מהר"ש יפה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי דראויים היו לבלתי השאיר מהם פליטה וע"י כן נמצא פושט ידו בעולמו שבאבודן היה העולם אבד שהם המקיימים אותו אלא ע"י הצדקה שעשו לא הניחו מקום למדת הדין לעשות כך עכ"ד. והן הם הדברים שכתבנו שע"י מצות הצדקה הפכו מדת הדין למדת רחמים ולא התנהג ה' עמהם במדת הדין כי אם במדת הרחמים

ובזה יובן מאי דאמרינן ברבה פ' אמור (פ' כ"ט סי' ב') וז"ל כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה , עו"ג שהם מכלים שדותיהם אעשה כלה אבל ישראל שאין מכלין שדותיהם כד"א לא תכלה פאת שדך לא אעשה כלה וכו' אימתי בחדש השביעי ע"כ. והקשה מהר"ש יפה דמה טעם לכליון העו"ג עם מה שהם מכלים שדותיהם. ולפי דרכנו הדברים כפשוטן דמצות פאה שהיא מתנת עניים גורמת שאינו בא עם ישראל במדת הדין אלא במדת הרחמים ולפיכך אינו עושה עמהם כלה אבל העו"ג שאין בהם צדקה ומכלים שדותיהם בא עמהם במדת הדין ועושה אותם כלה. ומה שסיים המדרש אימתי בחדש השביעי הכונה היא כמ"ש שם מהר"ש יפה שמה שקבע ה' יום הדין בחדש השביעי הוא לטובתם של ישראל לפי שקודם לזה הוא זמן אסיפת הפירות ונותנים לעניים לקט שכחה ופאה וכשיושב לדון את כל העולם אינו דן את ישראל במדת הדין אלא במדת הרחמים לפי שגדול כח של מתנת עניים שמהפכת מדה הרוגז למדת רחמים וכדכתיבא

וראיתי בב"ר (פ' כ"ח סי' ה') א"ר ברכיה נעשה בשבט יהודה ובנימן מה שלא נעשה בסדום בסדום כתיב וחטאתם כי כבדה מאד ובשבט יהודה ובנימן כתיב עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד. א"ר תנחומא אית קרא חורי ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ואותם לא נשתייר מהם פליטה ואלו נשתייר מהם פליטה אלא אותה ההפוכה כמו רגע לא פשטו ידיהם במצות, ולא חלו בה ידים א"ר תנחומא לא חלת יד ליד אלו פשטו ידיהם במצות ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כ"כ למה היו לברות למו ע"כ. והנה מהר"ש יפה הבין באומרם לא פשטו ידיהם במצות סתם מצות וכן מה שאמר ר' תנחומא לא חלת יד ליד דהיינו שלא חלתה במצות ועל זה הקשה ממה שאמרו בסוטה דעבירה מכבה מצוה ואמרינן נמי ולא יקח שחד שאינו נוטל שחד של מצות, והאריך בזה יע"ש. ולא ידעתי איך נרמז באומרו ולא חלו בה ידים שלא פשטו ידיהם במצות. ועוד מה חידש ר' תנחומא באומרו לא חלת יד ליד. אשר ע"כ נראה דאגדה זו ואגדה דפרק חלק הם שפה אחת ודברים אחדים בעיקר הקושיא ובתירוצה. דמ"ש בב"ר דבסדום לא נשתייר מהם פליטה היינו מאי דאמרינן בפרק חלק דבסדום נפרע מהם ע"י עצמו וכיון דנפרע מהם ע"י עצמו בא עמהם במשפט חזק ולא