פרשת דרכים קלו

הא דאמרינן במדרש אין העולם מתקיים אלא בשביל הצדקה שנאמר והוכן בחסד כסא וכתיב השמים כסאי. הרי שהצדקה היא סיבה לקיום העולם, ולזה בא ר' יוחנן ואמר כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו עשה צדקה שבשבילה העולם מתקיים אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם. באופן שדברי שלשת הרועים האנשים האלה שלמים לכונה אחת נתכונו, לומר שלא יעלה בדעתנו שמה שהרחיק ה' מדת הגאוה וחיבב מדת הענוה הוא כדי שיתקיים העולם, לזה באו לומר שמי שיש בו גסות הרוח אפילו הוא כאברהם או כמשה או עושה צדקה שבשבילו העולם מתקיים ואם כן לא נמשך מזה שום נזק לקיום העולם אם יהיה באיש הזה גסות הרוח אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם, לפי שמדת הגאוה מצד עצמה מאוסה היא בעיניו יתברך

או נאמר בדרך אחר ליישב דברי המאמר, והוא בהקדים הא דאמרינן בב"ר (פרשה ט"ל סי' ו' ופ' מ"ט סי' ך') א"ר לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם וכו' כמו שהובא לעיל (בדרך ענוים דרוש י"ד). הרי שאברהם היה אומר שמן הראוי הוא שיתנהג הקב"ה עם בריותיו במדת הרחמים והסכים מריה על ידיה. וכתב מהר"ש יפה בב"ר (פרשה ל"ג סי' ה') דמאי דכתיב ויזכור אלהים את אברהם דההיא זכירה בשביל אברהם, וכתיב אלהים לומר שהפך מדת הדין למדת רחמים. והנה כבר נתבאר לעיל בדרוש הנז' דמי שאוחז במדת הענוה אית ליה דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים והארץ ומה שהתחיל בבראשית הוא ללמד מדת הענוה, וכיון דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ע"כ לומר דמאי דכתיב ביום עשות ה' אלהים הוא ששתף מדת הדין עם מדת הרחמים בבריאת העולם. ולזה אמר שכל מי שיש בו גסות הרוח אפילו הוא כאברהם לא ינקה, כלומר שהיה עולה על הדעת שהנזק הנמשך ממדת הגאוה הוא לפי שכיון שאין בו מדת הענוה אם כן ע"כ בראשית ברא אלהים הוא תחלת הפרשה ואם כן העולם נברא בדין ואין העולם מתקיים ואם כן אם היה כאברהם שבתפלתו היה עושה שיתנהג העולם במדת הרחמים א"כ אין שום נזק נמשך ממנו, לזה אמר דהא ליתא אלא אפילו הוא כאברהם לא ינקה מדינה של גיהנם. ומ"ד אפילו קבל תורה כמשה הוא ג"כ ע"פ כונה זו והוא דאמרינן במדרש ה' אלהים אתה החלות, אמר לפניו רבש"ע אם מתבעי לי בדין סב לי ואי לא מתבעי לי בדין הב לי ברחמים הרי שגדול כחו של משה שהיה אומר שאפילו אין לו בדין שיתן לו במדת הרחמים משום דאית ליה שמן הראוי הוא שיתנהג עם בריותיו במדת הרחמים. ואמרינן בב"ר פרשה ל"א סי' ה' ופרשה ע"ג סי' ב') אשריהם הצדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת הרחמים בכל מקום שנאמר אלהים הוא מדת הדין אלהים לא תקלל, עד האלהים יבא דבר שניהם, וכתיב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו ויזכור אלהים את רחל ויזכור אלהים את נח ע"כ, ואם כן היה עולה על הדעת שמי שגדול כמשה שמהפך מדת הדין למדת הרחמים ומן הראוי הוא שיתנהג ה' עם בריותיו במדת הרחמים שאין שום נזק נמשך ממדת הגאוה לזה אמר אפי' הוא כמשה כו'. ומ"ד אפי' עושה צדקה בסתר הוא ג"כ ע"פ כונה זו, דאמרינן במדרש בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, ואמרינן במדרש וישקיפו על פני סדום כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך מן השמים שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז למדת רחמים ע"כ. ע"כ. וכמו שיתבאר ענין זה בארוכה בדרך צדקה תמצא יע"ש בדרוש ח"י, ואם כן היה עולה על הדעת שמי שעושה צדקה בסתר אין שום נזק נמשך אם יהיה בו מדת הגאוה לזה אמר דאפ"ה לא ינקה מדינה של גיהנם, באופן שדברי רב ודברי ר' שילא ור' יוחנן כוונה אחת להם כולם שוים לטובה, וכונתם לומר שלא יעלה בדעתנו דמה שהרחיק ס' מדת הגאוה וסובב מדת הענוה היינו משום שע"י הענוה העולם מתקיים כי זה מורה דנברא העולם במדת הרחמים ותחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים וא"כ מי שיהיה כאברהם או כמשה או שעושה צדקה דע"י אחד משלשה אלה היה מהפך מדת