פרשת דרכים קכט

כרים שהרי הקפדת הכתוב דואתה פה עמוד עמדי אינו אלא דהתלמיד יהיה שוה לרב ואם התלמיד יושב עם הרב ע"ג כרים לית לן בה וכמ"ש רש"י והרמב"ם וא"כ היו מקיימים גזרת הכתוב דואתה פה עמוד עמדי שהיו שוים הרב עם התלמיד בעוד שלומדים והיו יכולין לעיין היטב בהיותם ע"ג כרים. עוד יש להקשות דלמה זה אותם ד' זקנים ועירא היאירי עשו תקנה לעצמם בשמועות קשות כדי לעיין בהם היטב והיו יושבים ע"ג כרים ולא עשו תקנה להתלמידים שיהיו יושבים ע"ג כרים בשמועות קשות כדי שיוכלו להבין בהם היטב, והרי אותה הראיה שהביאו מרכות מעומד וקשות מיושב הוא תקנה לתלמיד דמשה היה לומד מפי הגבורה המלמד לאדם דעת ואעפ"כ בשמועות קשות היה משה יושב כדי להבינם היטב והם למדו מכאן לעשות תקנה לעצמם לישב ע"ג כרים בשמועות קשות כדי לעיין בהם היטב ולא חששו לתקנת התלמידים להושיבם בשמועות קשות ע"ג כרים כדי שיוכלו להבינם היטב. עוד יש לדקדק בדברי הר"ן במ"ש שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין היטב דמאי האי דקאמר עם תלמידיהם לא הוה ליה למימר אלא שאם היו יושבין בקרקע לא היו יכולין לעיין היטב, שהרי עיקר ההקפדה אינו אלא דהישיבה בקרקע מונעת קצת העיון העמוק

אך יראה לפרש כוונה אחרת בדברי הר"ן דאין הכוונה דישיבת הקרקע מונעת העיון דודאי כך יוכל האדם לעיין בהיותו יושב בקרקע כמו בהיותו יושב ע"ג כרים, אלא הכוונה היא דידוע דמדרגת התלמיד עם הרב היא כמדרגת העבד עם האדון וכמו שאמרו כל מלאכות שעושה העבד לאדון עושה החלמיד לרב, זולת דבשעת הלימוד גזרת מלך היא שיהיה התלמיד שוה לרב בעוד שלומדים והוא לאומרו יתברך ואתה פה עמוד עמדי, ומזה תמהו מגדולי אחרוני זמננו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות תלמוד תורה) כיצד מלמדים הרב יושב בראש וכו' ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבין ע"כ. והקשו דאיך יתכן דבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים דמדברי ר' אבהו משמע דצריך שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים, מקרא דואתה כה עמוד עמדי. ובגמרא אמרינן תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא מעומד, ומשמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו לומדין תורה מיושב. ופשטן של דברים דקאמר לא היו לומדין תורה אלא מעומד משמע דקאי לרב ולתלמיד שכולם היו מעומד בשעה שהיו לומדים. והרמב"ם ז"ל שכתב שהרב היה יושב והתלמידים היו עומדים יש לתמוה דמנא ליה. ועוד דמשמע דהוא הפך מימרא דר' אבהו דקאמר דצריך שיהיו הרב ותלמידו שוים בשעה שהם לומדים ממאמר הכתוב ואתה פה עמוד עמדי

וראיתי להרב בעל פרישה ודרישה שכתב דמה שכתב הרמב"ם שבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים מיירי בתלמידים שלא הגיעו לכלל סמיכה ולמד חילוק זה מהר"ן שכתב על אותה שכתבנו למעלה שהקשה דהיכי מתנו ד' זקנים ועירא היאירי ע"ג כרים והא בעינן דבשעה שהם לומדים יהיו התלמיד ורב שוים, ותירץ כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד ע"כ. כלומר דמאי דאמרינן שיהיו הרב והתלמיד שוין בשעה שלומדין מיירי בתלמידים סמוכים דומיא דמשה דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד וההיא דד' זקנים ועירא היאירי שהיו יושבים על גבי כרים והתלמידים על גבי קרקע מיירי בתלמידים שאינם סמוכים. וכתב דהר"ם ס"ל חילוק זה ומ"ש ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים מיירי בתלמידים שאינם סמוכים. ודבריו תמוהים שהרי דברי הר"ם כך הם, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ע"כ. ולפי דבריו מ"ש בתחלה ולא ישב הרב על הכסא מיירי בתלמידים סמוכים וכמ"ש הר"ן, ומ"ש סמוך לזה ובראשונה היה הרב יושב מיירי בתלמידים שאינם סמוכים. ואלו הם דברים שאין להם